נגד מטוסים.

לפני כחודש אבא שלי עבר פריצת דיסק ומאז הוא בקושי מתפקד, הצד הגרוע הוא שלקח להם חודש לאבחן את זה. וכשלבסוף הגיעו למסקנה שזו לא התסמונת שהוא חולה בה- גילו שהפריצה גרמה לבצקת מסיבית ומסוכנת על עמוד השדרה שלו ושלחו אותו לבלות חצי שבוע בבית חולים עם אינפוזיה שממיסה את הבצקת. ביום שני הוא השתחרר, אתמול היה לו יום הולדת. הוא לא קם מהמיטה. 

ואותי, כרגיל מטרידים דברים אחרים, בין היתר.

השנה הזו הייתה משמעותית בשבילי. אני לומדת להתנתק מהקבוצות תמיכה האינטרנטיות שלי ולעבור לחיות קצת יותר, להיות פעילה יותר, לוותר על כס הכבוד שלי. אני עדיין קנאית וסלית'רינית וכאלו, אבל למדתי קצת להרפות. אני מבינה שגם אנשים אחרים משיגים עמדות כוח, אבל בדרכים שונות. ק"ב השיג את שלו רק מעצם היותו מקסים וחביב לכולם, ואני שוב נתקעת בלפלס את דרכי מהתחתית, וזה בסדר, כי התגעגעתי למאמץ.

אני מרגישה שלמה יותר. אני מרגישה בוגרת קצת יותר. אני מרגישה שיש לי קצת משמעות. יש לי את ש"פ ויש לי את י"ב ויש לי גם את ג'. ואני קמה כל בוקר בשעות מוקדמות הרבה יותר מבית ספר ועושה את העבודה שלי וחוזרת הביתה ויושבת במחשב וכותבת טקסטים ומתאמנת על דברים ועושה משהו עם עצמי. 

אני פשוט מרגישה קיימת יותר. וזה טוב. ואני לא זקוקה לזה כמו שהייתי זקוקה לזה פעם.

מדהים איך דיכאון משאיר צלקת כל כך עמוקה במקום נסתר, אבל זה יותר מדהים איך שהוא הגליד לצלקת. וזה לקח זמן. ואני צריכה להודות יותר לכל האנשים שהיו שם.

ונשארת עסוקה, וממשיכה לעשות דברים במהירות מסחררת כי זה גורם לי להרגיש טוב, העובדה שאני אהיה במרכז הבמה. אני באמת שלא יכולה לפרט, אבל לקחתי על עצמי משהו והוא ממלא אותי אושר.

בנוסף, אני נע"תית קישוט והמדור שלי הולך להיות צבעוני כמו השלישות. 

נשיקות וחיבוקים,

מה דעתכם עלי בכחול חצות וסגול חציל?