נגד מטוסים.

מרגע שהצטרפתי הרגשתי כאילו שאני מגיעה לקבוצת התקשורת הדוחה ביותר בעולם. הרגשתי מגעיל. אני עדיין מרגישה מגעיל. לא חשבתי שאני צריכה קבוצת תקשורת.

התחלתי לשים לב להתנהגויות בלתי נסבלות שהייתי עושה כי ראיתי אותן אצל אחרים ולמדתי שזה חלק מהסטיגמה שתקעו לי על הראש. הפסקתי אותי. זה היה פשוןט, יחסית. אני לא יכולה לתהנער מהתחושה שאני משמעותית יותר טובה מהם.

אבל אני לא רוצה קבוצת תמיכה, אני לא רוצה את הסטיגמה ואני לא רוצה שיעשו עלינו כתבה. אני רוצה לצאת משם, בריצה, לברוח, ואין לי ברירה בכלל.

יש לי שבועים וחצי וברירה מזוייפת, כי המצב נשאר יחסית זהה. זה צה"ל או שתמצאי לעצמך שיכון אחר. ימין קיצוני, ריקנות מתונה.

אני משתדלת לפעול לפי כל הכללים, הנימוס, השתיקות, ההקשבות, הטיזינג, הלחכות ככה וככה זמן ולהתחיל פחות שיחות ואני מרגישה עצורה וכלואה. כללים חברתיים זה מתיש, זה שוחק. לא לומר מה אני חושבת כל הזמן. 

אני רוצה לשחק פגיעה במטרה ושאתם תהיו המטרות ואני אגיד את הדבר שיגרום לכם להתקפל בצד ולבכות ולהתרסק לרסיסים. אני רוצה תשומת לב וערימות ממנה ואני רוצה לשיר בקולי קולות ברחוב.

אני יותר מדי מנסה להתשלב לאחרונה, אני עד כדי כך רוצה להיות פופולארית ואהובה כי זה משהו שחסר לי. אני זונת צומי וחולת שליטה שלא מקבלת מספיק כוח. אני כלבה מרושעת.

ואני כלבה מרושעת נחמדה, שיודעת שהיא יותר טובה מכם ולכן היא לוקחת אתכם כפרוייקט אישי. כי אני יצור מעוות שכזה.

זה מלא תסביכים על תסביכים כשהכל בעצם מאוד מאוד פשוט ואני עומדת עירומה מלבד דם קרוש שמכסה אותי מול כמה מכם. איך אתם לא רואים, איך אתם לא קוראים את הסאבטקסט כשחלקם שקופים כמו זגוגית דקה וישרה.

רודפת תהילה מתחבאת בפינות, אפילו לצרוח כמו שצריך אני לא מסוגלת, בטח שלא להקליט. 

אולי כדאי לחזור לאנונינמיות, להתחיל מחדש.

היה לי פוסט חורף מוכן על 12 שעות בשלג, על חוויות, בריחה, מערכות יחסים בין אישיות ותסכול. היה לי אותו כתוב ויפה בברנארד, ואני ממשיכה למצוא את עצמי ללא שום חשק להעלות אותו. אז קחו את זה כעוד דבר בחיים שאעני לא משלימה- פוסט בריחה מהבית בשני חלקים.

חוץ מזה, זה גם לא עד כדי כך נדיר שאני אורזת ועוזבת.

ארזתי ועזבתי כבר פעם אחת, פעם שניה רציתי, ארזתי, הלכתי- ולא היה לי לאן ללכת ואז היה את מ'. והוא בא וישב איתי עד השעות הקטנות. ומשם אנחנו התחלנו. כשאני לא בוכה ומבקשת ממנו לראות את השריטות ואת החבלות שהיו לי על הגוף והוא לא באמת מאמין.

הייתה לי שיחה בשלוש שעות באסמסים, בדרך חזרה מירושלים באוטובוס.

ואז הייתה לי שיחה עם ידיד- אנחנו לא רואים את עצמנו כקורבנות.

וזה לא משנה שאני ילדה מוכה והוא ילד מוזנח, אנחנו מודעים למצב ואנחנו מודעים שאין שום דבר שנעשה שיכול לשנות אותו. אנחנו עוזבים וחוזרים ושורדים מיום ליום ואנחנו משלימים עם המצב. ההורים שלנו לא היו הורים טובים, אבל המצב יכל להיות גרוע יותר.

אנחנו לא רואים את עצמנו כקורבנות כי אנחנו מודעים לעובדה שאנחנו כאלו, אנחנו לא מאמינים במערכת ולא מאמינים בעצמנו.

ואנחנו יודעם שהמצב לא עד כדי כך גרוע.

ולמרות שאני משננת את המשפט שזו לא אשמתי. שלא משנה מה אני עושה הם לא אמורים לגרור אותי במורד המדרגות מהרגליים. אני מריגהש כאילו שזו כן. אני יודעת הייתי בת רעה. בכל מובן שהוא.

אני ילדה רעה, לעומת כל החברים והחברות שלי. אני לא משתתפת אפילו ברבע ממה שצריך לעשות, אין לי סימפתיה ולא אמפתיה ולא רצון לעזור. הרחמים שלי נגמרים מאוד מהר. אני אנוכית. ואני... אני ילדה רעה.

וכשאמא קוראת לי בהמה, עלוקה ופרזיטית, אני יודעת שזה נכון.

אנחנו שלוש בנות, הגדולה הילדה הטובה, אני הרעה והקטנה באמצע. ואיך שזה משפיע עליהן... טוב. זה שונה.

הגדולה מנסה להתעלות על החינוך אבל לא ממש בהצלחה, וגם ממנה כבר היו לי חריצים, למרות שהיא רק המשקיפה. 

הקטנה סבלה גם היא, אבל רק טיפה, ואני מתביישת להגיד שלא תמיד יצאתי להגנתה.

ו...

אני לא קורבן. אני לא חושבת שאני קורבן. אבל אני כזו. 

שלא מבינה מה היא ניסתה לעשות ולא מצליחה להסדיר את המחשבות שלה, ושוב בבית. 

אני עייפה ומותשת ואני רוצה להתכסות מתחת לשמיכה שלי ולתת לחום למלא אותי, כאילו הייתי עשן. אני נמוגה בין הכאב והחבלות ואני בוכה רק כשאני לבד.

כל כך רציתי לשתף אותך בכאב שלי אבל זה יצא כל כך מרוחק, הם הדביקו עלי תווית של אוטיסטית וזו התגובה היחידה שאני יכולה לעשות.

כל זה קרה למישהו אחר, לא לי. וכשאחותי מחבקת אותי בכוח ובוכה גם היא אני רק רוצה שתעזוב אותי בשקט, וכשהיא מתחננת שלא אסע אני רוצה להיכנע.

אני רוצה להרגיש בטוחה ובבית אני לא בטוחה, פולשים לפרטיות שלי ומוציאים אותי לקור כמו כלב תועה. זו לא הפעם הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה אצא החוצה אל הסופות.

ואתה שואל אם אני בטוחה ואני ממלמלת הא-הא אל תוך השפתיים שלך ומשהו לא עובד, אולי אתה מבין שאני כל כך נואשת להרגשת הנאהבת הזו, שאני רק רוצה לחוש בחום הגוף שלך אל מול רוח הפרצים, שאני רוצה יותר ממכסה מהוריי ומהגשם. אתה שואל אם אני בסדר ואני מעמידה פני אופטימית וכמעט שוכחת שכשהיו לך תלתלים סיפרתי לך באישון לילה כמה אני מבועתת מן החיים. דברים השתנו, במקום להיות זר נהיית מוכר, ולא רציתי את זה. זה לא מה שחיפשתי.

אז אני שוכבת על הספה בין שמיכת פוך ושמיכה מהודו שאחותי מסרה לי כצידה לדרך וכותבת בשקט בטאבלט, השעון מצלצל פעם אחת בקול רועם לסמן שכעת אחת עשרה וחצי. עוד חצי שעה הסיוט יגיעה לשיאו ואז יתמתן ואני אתפוס תנומות בנות רבע שעה בין צלצול של שעה לחצי שעה. כשהשעון יצלצל שתים עשרה פעם אסתום את אוזניי ואתפלל להפוך לדלעת, או לפחות לבכות כראוי. לנשום עוד פחמן דו חמצי ולבכות ולהצליח לישון לילה שלם.

זה מתיש, לעזוב את הבית ולנהל אורך חיים רגיל. ללכת לצבא ולפגוש חברים, ולא ללכת לחזרה החשובה ביותר זה חודשים. לרצות ללכת אליה ואז לנסוע אל השלג בהרים אבל יותר מכל לרצות לחזור הביתה ולבכות ולישון. אבל איפה הבית. איפה אני לא נטל.

אתה מאחל לי לילה טוב, מנשק על המצח ומבקש שאעיר אותך כשאני עוזבת. אני רוצה לעזוב ואני רוצה להישאר ולבלות איתך עוד יום חורפי.

חברים אמיתיים מתגלים במשברים, כשאתה שבור ומרוסק והם שם כדי לחבר אותך ברצועות עור ודבק חם וסיכות מהדק. ולפעמים זה רק אחרי המשבר שאתה מבין מה היה חסר כל הזמן.

חיצוניים לא מבינים את זה, ג"א אמרה שהיא לא חושבת שיש לה חברות שהיו לוקחות אותה אם המצב היה רע, אם המטפורות היו למציאות. ואמרתי לה שאני הייתי מלינה אותה אצלי, כי בשביל זה יש חברים והיא פשוט לא הסכימה עם התפישת עולם שלי.

היא חושבת שחברים זה לשעשוע ובידור ולשרוף את הזמן שנותר לנו בימים חסרי המשמעות האלו ומשפחה זה בשביל משברים.

אבל משפחה לא בוחרים, גנטיקה אי אפשר לשנות, דם מדמי לא אומר דבר אם לא הרווחת את הכבוד שלך.

אני קמה בבוקר אחרי לילה טרוף ואורזת את הדברים, לובשת סוודר ירוק שאמא רצתה לתת לחסרת בית.

שותה קפה, מתלבשת וכותבת, רואה את השעה ומתקתקת על הדלת, אומרת תודה ובוקר טוב ועוזבת.

עריכה:

יש סיבה שזה חלק מספר אחד. חלק שתיים אני עוד חווה ברגעים אלו- אזהרת ספויילר,  זה כמה שעות באואו בשלג.