להישבע שלעולם לא תהי מלצרית זה עקרון. עקרון זה מותרות ואת מוצאת את עצמך מגששת ומנסה למצוא מקום בו את יכולה להגיש אוכל לאנשים.
וזה לא הוגן שלכל הבנים קונים רכב ליומולדת וטיסות להונג קונג, או אפילו שהם יכולים לנסוע מנהריה לתל אביב בלי במדים, כי יש להם את היכולת ואני צריכה להגיד שאני הולכת לשירותים כשאני הולכת להסדיר דברים עם המשק"ית ת"ש.
ושכשאני התחלתי לרצות לצאת מהבית אין לי את היכולת לכך.
שהדברים שעושים אותי מאושרת הם חומריים ויפים ואני יכולה רק לחלום עליהם ולרשום אותם ברשימה של 'לקנות שיהיה לי כסף' רק כדי לראות אותם נעלמים אחרי כמה חודשים מהמדפים ולהתנחם שלא בזבזתי כסף לשווא.
אז אני משקרת, המון, ומחייכת ואומרת שהכל יהיה בסדר ושאני אופטימית. ואני זוחלת על הרצפה עם ברכיים בהן יש שטפי דם בגודל של תפוז בינוני וקוראת לזה ריקוד.
ואני מסתכלת מה מפריע בי לאנשים ואני הורגת את זה. אני בעצם רק שאריות של אנשים אחרים כשמסתכלים על זה בנקודת מבט אובייקטיבית.
והמצב בבית קשה. כלכלית, בריאותית, נפשית. כולם על קוצים ובגלל שאני הטראבלמייקר אני צריכה להשתדל הרבה יותר. ואני יודעת שזה לא אשמתי הפעם האחרונה שהייתה תקרית אלימה, אבל זו בעצם כן. כי כולם בבית רק מנסים להחזיק את הראש מעל החובות.
ואני לא יכולה להסביר בכלל כמה קשה זה לחזור מהצבא ולהתקלח ובתכנון ללכת לישון ואז אומרים שסבתא בבית חולים, ואין אף אחד מלבדך שיילך להשגיח על סבא בלילה. אז את נשארת ערה חצי לילה בדירה נטולת הווייפיי שלהם עד שהדוד מגיע מירושלים ואת זוכה לכמה שעות של שינה. ואז לחזור הביתה באוטובוס ולהכין ארוחת צהריים, כי גם פה אין אף אחד אחר שיעשה את זה כי אמא חולה ואבא חולה ואחותי חולה והקטנה בצופים ועדיין לא מפנימה כמה המצב קשה. ואז שאמא תצעק כי הכתם בסוודר האהוב עלי פשוט לא יורד ולמה לא פיניתי את הפח מהחדר, ואבא שאומר שעם השלוש מאות שקלים שצה"ל מואיל בטובו לתת לי אני צריכה להתחיל לשלם על הסלולארי של עצמי כי הוא לא יכול.
כאילו כל שלום הבית על הכתפיים שלי, זה לא כל העולם. זה רק כל העולם שלי.
אני צריכה לטפס את ההרים עם משפחה על הגב, כשכל מה שאני רוצה לעשות זה לטמון את הראש בחול עוד קצת.
ולחשוב שפעם הצרות שהייתי כותבת עליהן פה היו רק צרות רגשיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.