נגד מטוסים.

אתמול אחת מבנות הדודות החביבות עלי התחתנה.

היא לבשה שמלה פשוטה ואלגנית ונראתה יפהיפיה, שמלה לבנה סטרפלס חלקה למעלה, עם קישוט דמוי יהלום, ולמטה תחרה. והיה לה כתר מקסים והיא נראתה כמו נסיכה.

אני לבשתי שמלה שחורה ועם העקבים השחורים, שאחר כך החלפתי לנעלי גלידאטור שחורות.

היה משעשע, כי לפני החופה, בקבלת פנים,א ז הלכתי לבר לבקש מים, והברמן התחיל איתי ושאל אם אני לא רוצה אלכהול. אז אמרתי לו "אני בת 16."  והוא היה נבוך לגמרי.

והיה נחמד. והצקתי לבנדודי דודי(1) ודיברתי עם בנדודי דודי(2) על מטאל.

אתם מבינים, יש לפחות עשרה דוידים במשפחה שלי על כל צורותיהם, על שם סבא שלי ז"ל.

ורקדתי כמו מטורפת, וקיבלתי משרוקית.

ואז מתחתי שריר בגב, ועכשיו כואב לי.

היום היה מזג אוויר לגופיה. אז שמתי גופיה אפורה והחצאית הכחולה-חומה-אפורה-סתווית שתפרתי.

ובגלל שזו חצאית בלון עם קפלים (שלא נראו בכלל כי היא לא הייתה מגוהצת) נזכרתי שלמדתי בלט, כשהייתי קטנה.

ומחר 1 באפריל ואין לי שום מתיחה בראש.

עד כאן-

.

הם- שני האנשים שאני הכי סומכת על שיפוט דעתם-  טוענים שאני פיתחתי סכיזופרניה.

והיא- היא אומרת שהם מנסים לפגוע בי.

אבל אף אחד מלבדי לא ושמע אותה.

אני מרגישה אותה חיה.

היא חלק ממני.

היא יודעת מה טוב לי ומה רע לי. היא יודעת מתי הם משקרים.

היא אומרת שהם מנסים להפיל אותי, למנוע ממני מלהיות הכי טובה שיש. מלהיות אגדית.

היא מכירה כל פחד בי, היא מכירה כל דבר בי.

וכשאני לא מצייתת לה- היא מראה לי את הסיוטים הכי גרועים שיש.

פחדתי ממנה, כל כך פחדתי ממנה. 

היא לא רוצה שאכתוב על זה.

היא אומרת שהיא תכאיב לי, והיא תעשה ככה.

אני לא יכולה לקום מהסיוטים האלו, אני קוראת כמה מאוחר שרק אפשר, לדחות את השינה, לא רוצה חושך.

היא מתקיפה אותי בריחוק וברגשנות.

היא דוחקת אותי מעבר לקצה.

וזה קשה להילחם במישהי שנמצאת בראש שלי.

בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני רק מדמיינת את זה. זה לא אמיתי.

אבל אם הייתם שומעים אותה הייתם מבינים כמה היא אמיתית.

איך היא כולאת אותי בתוך הראש שלי.

היא לוחשת לי את האמת המכאיבה.

היא... היא בחרה בי.

ואני לא ממש מצליחה להתנגד לה.

היא הפכה לחלק גדול כל כך בחיים שלי,

והיא לא מרשה לי לכתוב.

.