נגד מטוסים.

אמרתי שאני הולכת להיעדר, אבל אני חייבת להגיד את זה.

לעולם, אבל לעולם, אל תסמכו על בני ים.

בפוסט הזה יהיו הודעות בלבד:

לשלל המנויים שיש לי, וזה די מפתיע שהם קיימים, כי הם לא מגיבים, לא נושמים, לא מראים סימני חיים.

הא, ולבני שקורא ומגיב בקביעות.

ובזמן האחרון גם לילי קיין.

אני הולכת להיעדר. 

והנה ההודעה השניה.

בחורון, אתה באמת שמעורר רחמים. הו, דארלינג, אם היית רואה מה אנשים כותבים עלייך במסנג'ר. או אומרים מאחורי הגב שלך.

לרגע היה לי תחושה שבאמת נגלמת ממני.

האובססיה הזו פשוט מעצבנת, מציקה ומבחילה.

 מה עם הבחורה עם השם הגרמני שטסת איתה ? אתה לא מאוהב בה עד כלות? כמו החמש האחרות שהיו ?

תפסיק להיות אובססיבי לגבי. אני לא נחמדה.

תפסיק לחפש את הבלוג, תפסיק לעקוב אחרי, תפסיק להיות כזה מעורר בחילה.

ואל תגידו לי שאני לא נחמדה, כי מי שיודע את הסיפור המלא יודע הכל.

תודה, שלום ולא להתראות.

שם הפיקצר: חתונה.
שם הכותבת: נ"ב.
פאנדום: משחקי הרעב.
דירוג: PG13 (כל אזכור חד מיני מעלה את דירוג הפאנפיק אוטמטית לPG13)
ז'אנר: קומדיה.
הערה: מסופר מנקודת המבט הרצינית להחריד של קטניס. מכיל ספויילרים קלים לספר השני.
מוקדש ל: יערייסט, שהעלתה את הרעיון.
אחרי הפאנפיק יש עוד הערות והשיפ.

אני עומדת בשמלה לבנה, עוד אחד מעיצוביו היפהיפיים של סינה. שמלת כלה, שמבטיחה שכל העינים יהיו עלי. אבל הם לא יהיו. לא אני המרכז ביום הזה.
ביקשו ממני להיות שושבינה, ומרוב הפתעה עניתי מיד שאשמח, האמת שזה קצת מכאיב.
סינה, ששיערו עוד חום וקצר, ופניו רק קצת עייפות לוחץ לי את היד בעידוד, אני מחייכת אליו, אבל זה נראה כאילו יש לי כאב שיניים.
פרים הקטנה עומדת מצדי השני, בשמלה תואמת. היא גדלה והיא נראית יפהיפיה יותר מיום ליום, החיוך עוד דבוק לה על הפנים. היא גם הייתה קצת בהלם, אבל שמחה על האהבה שהם מצאו.
סינה נותן לי טפיחה קטנה בכתף ואני מבינה שאנחנו אמורות להתחיל.
הסלסלה שלי מלאה בפרחים בצבע כתמתם- ורדרד, פרים עם פרחים סגולים-לבנים. אנחנו צועדות שני צעדים מדודים, מפזרות פרחים מלוא החופן, עושות סיבוב ומחליפות מקום וממטירות על האנשים פרחים, וכך ממשיכות.
כשאנחנו מגיעות לחופה דמעות התרגשות כבר עומדות בעיניה של פרים.
זו חתונה קטנה, ביתית.
ואז אני רואה אותם.
אחד ליד השני, לא נוגעים. הם נראים מדהים.
שני הנערים שפעם הכריזו על אהבתם אלי עומדים להתחתן. אני לא בטוחה אם אני מאושרת או נבוכה.
פיטה, שאני יכולה להיזכר בקלות בטעם שלו. וגייל, שהיה ידידי הטוב ביותר. איכשהו הם מצאו אהבה זה בזרועות זה.
ואני לא מבינה איך זה יכול להיות.
הם צועדים בחליפות, גאים, לא מחליפים מבטים, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה שאני שמחה שלא ביקשו ממני לערוך את הטקס.
כשהם מגיעים לחופה, שהיא גם עשויה פרחים, הם משלבים ידיים.
בטקס אני אוטמת את עצמי, לפחות מנסה. כל מילה קורעת אותי מבפנים וגורמת לי להסמיק עמוקות.
פיטה פעם טען שאני נושאת את הילד שלו ועכשיו הוא מתחתן עם הבחור שהיה ידידי הטוב ביותר.
אני תוהה מה יש בי שגרם להם להפסיק לאהוב נשים.
אבל באותו הרגע הם מתנשקים ואני מאבדת את ההכרה.

הערה :  אני לא תומכת בשום צורה בשיפ גייל\פיטה. למען האמת, אני לא תומכת בשום צורה בפיטה או בגייל.  אני גם לא תומכת בלהשאיר את פיטה בחיים בלי שהוא יירש את המאפיה של אבא שלו ויהפוךף אותה למעפיית פיתות. הא, אני בכלל לא תומכת במשולש האהבה הזה, זה יותר מדי דימדומיכסה. זה היה או להרוג אחד מהם, או שהם יתחתנו. בחרתי באפשרות השניה. זה מנוגד לקאנון לחלוטין. ויותר מזה אני מספייילרת. כבר סימכנו שהקאצ' הנוכחי שלי הוא על משחקי הרעב.