ההורים היו חייבים להכניס אותי לחרדה, נכון ? הם תמיד רוצים להכניס אותי לחרדה כזה שגורמת לי לבכות בלי שליטה ולמועקה בלתי נסבלת בחזה ובבטן, להתקשות בלנשום אוויר.
זה יותר מדי. אני לא יכולה שתשימו עלי כל כך הרבה אחריות. גם להיות בת 18. גם ללמוד. ועוד שזה עד כדי כך יקבע לי את העתיד. זה עוד סיכוי אחד אחרון וקלוש. ואני לא מתמודדת תחת לחץ. אני לא טובה בזה. אני טובה בהסחות דעת.
אני רק צריכה לנשום. לנשום. לנשום. עמוק. לסרעפת, לריאות, לדם.
אני צריכה להיות קצת בוהמית בעצמי. לא שאני סובלת היפים, קפיטליסטית שכמותי. לא היפים קלאסי, לא עירוניים ולא ניו-אייג'ים.
אני לא אמנית. לא באמת.
אידיאלים בשנקל, אמנות במאיה ולשחוק את הגרון שלך במעברים בין נקי לפלסט לגראול, לרקוד בלי מקצב, לעצב מחדש בגדים, לתפור, לאפר, לצייר ציורים מופשטים, לעשות קווים נקיים בפוטושופ. לגזור ולהדביש, לנגן, לאהוב קעקועים וצבעים ובכי לחשוב על יופי ועל סידור מחדש ולקרוא ולכתוב ולשחק ולהיות מישהי אחרת ולצלם ולחשוב ולחשוב ולראות.
ולהיות תמיד טובה, אבל אף פעם לא מספיק. אף פעם לא יוצאת מן הכלל.
ולא מסוגלת להתמיד. ולא באמת ולא אפילו חצי.
ואת לוקחת כל הזדמנות שיש לך ומפשל בכולן כי החרדה הורגת אותך ואת רק רוצה להקיא את נשמתך וכמה שאת דוחפת אצבעות לגרון שום דבר מלבד כמה שיעולים לא יוצא.
ואני רואה את זה כמו סרט, אתה חיים שלי, כפי שהם עכשיו, כפי שאני מרגישה כפי שיהיה בעתיד. המון מונטאז'ים ואני אפילו יודעת איזה תנועות מצלמה צריך לעשות.
ואני רק רוצה להיות הכל.
אבל 9900 זו ההזדמנות הכי טובה שלך. אל תפקששי את זה. לימודים. את חייבת ללמוד.
אי אפשר לחיות מאמנות, היא לא תשלם ביטוח לאומי והיא לא תשכן אותך או תאכיל אותך.
ו... אין פה פואנטה.
קיבלתי המון כניסת מזה שזכיתי, ואני רוצה להגיד משהו אבל אני אשמע כפויית טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.
