נגד מטוסים.

דרגש העץ המחוספס נטול הגימור עוזר לך לקום עם אור השחר, לא ישנת טוב, לא ישנת טוב כבר חודשים. הגב שלך כואב, וסימני לחץ אדומים שכבר לא חולפים כשהיום עובר, אלא משאירים סימנים כחולים כמו

הצלפות נמקות, על הצוואר שלך סימנים ירוקים של ניקל חלוד מהשרשרת של הדסקית.
אתה לובש את הגופיה הירוקה הדהויה שלבשת אתמול ומסריחה מזיעה, והיא כבר נדבקת לעור שלך שהזיע כל הלילה הרותח והלח בשעות השינה המועטות שנתנו לך, משתחל למכנסיים וחוגר את החגורה, גורב את

הגרביים המחוררות בעקב ובאצבעות ונועל את הנעליים הצבאיות שלך עם הדסקית זיהוי למקרה שתתפוצץ, פעם הן היו שחורות, אבל העפר שנדבק אליהם הפך אותן לאפורות.
הנעליים כבדות, והצעדים כבדים כשאתה מתגלח, ועם טיפת מים שמקציבים לך שוטף את הפנים, שארית המים נועדו לשתיה, ואתה לא יכול לשתות מספיק, כי החום קשה ומכה והגרון יבש תמיד.
את הנשק אתה כבר מחזיק ביד, קצת פחות יציבה מכשהגעת, עם הסכין גילוח אתה גם מגלח את הראש, ועכשיו הם קוראים לך נקי.
אתה חוזר לחדר ומכפתר את החולצה הירוקה, אורז את התרמיל באנדרלמוסיה ורוכס אותו, זורק אותו על הגב ויוצא למסדר הבוקר. הם סופרים אותך, עוד מספר בשורה ומודיעים שמעבירים אתכם לדרום.
אתה והשאר לא מדברים, מלבד כשהמספר לפנייך מבקשת שתסדר לו את התחבושת במטוס, כי התפרים מציקים לו. המטוס קטן ומרופט, ואין מקום לזוז או לנשום, כמו כל פעם שאתם טסים וכשהמטוס נוחת אתה

מרגיש את כל הפגיעות בעמוד השדרה שלך מטלטלות.
אתם יורדים בטור עורפי ומכופף ועייף, גם במטוס לא ישנת הרבה, ומקבלים צרור לבן של מדים חדשים ונקיים, רק אז אתה מבחין בשלג, הכי דרומה שאפשר. הם מובילים אותך לביתן החדש וצועקים עלייך להחליף

בגדים ולהתכונן, ואתה מחליף לגופיה לבנה, וחולצה מכופתרת לבנה, גם מכנסיים וחגורה וגרביים, ורק נעליים צבאיות שהשלג ניקה לשחור על רקע הלבן.
עוד צעדים כבדים של הנעליים שיציבות יותר משאתה מרגיש והם דוחפים לך שוקולד לגרון ואומרים לך להרוג את האויב.
אתה לא מרגיש בקור כשאתה ממלא את הפקודות ורואה איך המוח של היריב שלך ניתז על השלג, או איך חוררת לאדם הצעיר ההוא את היד. אמרו לך שהקרב ייגמר בלילה, אבל השמש לא זזה כבר שעות, אתה

חושב שאם היא לא זזה, כנראה שאתה רק מדמיין שהזמן חלף כל כך מהר.
הזמן עובר והשמש עדייך נשארת נטועה במקומה, ואפילו הנעליים הצבאיות המבריקות לא מצליחות להחזיק אותך על הרגליים, והעייפות מאיימת להכריע אותך, אתה בקושי מרגיש את הקליע שעובר לך בכתף, רק

נופל על הקרקע עד שהחובש מחלץ ממך את חתיכת המתכת וחובש אותך, הוא צועק לך לחזור לקרב, ואתה מציית.
המוח שלך נרדם קצת אחרי ההתחלה, ועכשיו אתה מחיילי הפלסטיק ששיחקת בהם כשהיית קטן, והיו לך ערימות מהם, והם היו ירוקים ועשו איך שהזזת אותם על הרצפה, ואם אחד היה נשבר אמא הייתה מביאה לך

עוד, כי הם לא עלו הרבה.
השלג כבר לא לבן, יש בו כל כך הרבה אדום ושחור ובלונדיני וג'ינג'י וברונטי ושחום וצהוב וניקל של דסקיות זיהוי, והלילה לא יורד, אין לך עוד תחמושת ואתה לא מוצא את המפקד. מסוק, אולי של האויב, נמצא לא

רחוק ויש שם מזרן מצופה עור שנראה מזמין ונוח, ואתה מתקדם לעברו בצעדים כבדים של נעליים צבאיות יציבות הרבה יותר ממך, שנקרעות מהרגליים שלך ועכשיו אתה יחף על השלג ומתקדם לעבר המיטה

העורית והגבשושית שמחכה לך במסוק, אתה תולש את דסקית הזיהוי שלך מהצוואר ומשליך אותה על השלג כשאתה מטפס למטוס ונשכב על המיטה שאיננה עשויה מעץ, אלא מאדום ושחור ובלונדיני וג'ינג'י וברונטי

ושחום וצהוב וגם קצת ניקל, והדלת של המסוק נסגרת ואתם ממריאים.

התחביר והפיסוק פה לא תקניים הרבה פעמים, וזה מכוון, הקטע הזה... טוב. אני לא בטוחה בדיוק מה עבר לי בראש. אני יודעת שחשבתי עליו אתמול בלילה כשהתפשטתי לפני המקלחתש אחרי המנגל, ובאמת הייתי לבושה בצורה נורא צבאית עם הדוקטור מרטינס השחורות החדשות שלי, וכל העשן נדבק לי אל העור. אז, אמממ.. זהו.

אני מרגישה כמו רפש.

אני קורסת לאט, וזה לא משהו חדש, זה קורה הרבה.  אבל  פתאום זה עולה.

יוני היה חודש מעולה, אז כנראה שעד אוקטובור אני אהיה רפש.

אני רוצה להיות מתבגרת ממורמרמת, אני לא רוצה להיות בוגרת, ואני רוצה לירות לעצמי בראש.

אבל אני פחדנית מדי.

וכולם  מזדיינים חופשי חוץ ממני, כי כל פעם שאני מנסה להיפטר מהסוגיה הזו הבחור התורן ממציא תירוץ.  לוס תמיד אמר שאני יקרה מדי, הבזנונה הזה, יקרה דמי, אבל כל פעם שלא הייתה לו חברה היינו מתמזמזים חופשי.

פעם התמזמזתם עם מישהו בגובה 2 מטר ? זה די מצחיק. אני לא מגיעה לו לכתפיים.

וזה בכלל לא קשור להנאה, זה קשור לויט לרשימה, כי אני לא נהנית שנוגעים בי.

מצד שני, ובדיוק אני וברבי מדברות על זה-  אני כן מתחרמנת מהחרא הזה שלהם. כל פעם שהם גורמים לי להרגיש כמו זבל ולהסמיק כמו אוהדת גריפידנור במשחק קוודיץ', שזה בכלל תיאור של איה.

ואתם יודעים מה אני רואה ?

אני רוצה עוד קעקוע. אבל אני לא רוצה שהוא ישאר על העור שלי. זה פאקינג מזעזע. לא ?

התחושה הזו, כאב מהסוג הטוב ביותר. אני רוצה ששוב יחרטו לי העור, להחזיק בכסא ולהביט בדומ כשאני חושקת שיניים ונועלת את הלסת. שמישהו יקח מכונת תפירה ויתפור עלי, שיקח סכין ויחרוט עלי, זה בטח ירגיש אותו הדבר.

פיתחתי גם הרגל לגרד את הקעקוע כשאני במתח, לא שמישהו שם לב, הם אף פעם לא שמים לב.

זה רק השטויות שהמנדיה שותפת לנו את המוח, שאנשים שמיםפ לב למנהגים הקטנים והמרגיזים שלך.

אני שמה לב, והשאר לא.

וכמה הכיתי את מיכאל, כמו שהוא היה עושה לי.

אמרתי לו שאני רואה כמה הוא שקוף, כמה רע לו, כל שקר קטן שהוא מספר. אני רואה כמה הוא רוצה שנגיד שזה בסדר, יהיה בסדר,  ושהאמונה החצויה שלו תשתקם. ושזה בסדר לשקר, כי כולם משקרים. ואמרתי לו שזה לא בסדר. ואני לא ארחם עליו, ולא אנחם אותו. ופשוטט לא אכפת לי, בגלל זה אני לא עושה כלום.

כי זה לא שהם לא רואים, זה שהם לא רוצים לעזור.

כי אני זועקת את זה כבר שנים, ואף אחד לא עוזר.

אז גיל 17, נטול אשליות.

לדחוף יד לגרון ולשלוף את האיברים הפנימיים, לשכב בשלולית של הקיא שלי, הרפש שאני מרגישה כמותו.

הרגשה חרא מובילה לאכילה רגשית, שמובילה להשמנה, שמובילה לעוד הרגשה חרא. מעגל ההשמנת ייתר.

אני חושבת שאפילו יניב לא יעשה את החרא הזה, למרות שהוא מפלרטט איתי כל הזמן, כי אני בת 17 והוא עשריםפ ושלוש וזה לא חוקי משהו מטורף, ואני מרצה כל הזמן על זה, אז זה גם קצת צבוע מצידי.

אבל אני צבועה.

והופסוט המזדיין במומלצים על עבודה מרגיז אותי.

ניסיתי למצוא עבודה כי ההורים לא מוכנים שאחיה על חשובנם, לא מצליחה למצוא, ולא מרוצה.

וכן, היה לי כיף לחיות על חשבון ההורים.

והם מעיפים אותי ואני אעבור לחיות על חשבון יואב עד שאמצע אקדח ואירה לעצמי בראש.

כי יואב זוכר את הפעם ההיא בגיל 13, וכל הפעמים שלפני כן. כשהייתי בת 12 והוא היה בן 14, וקטנצ'יק וכזה גדול, אויך עברנו מלא שטויות ביחד, וכשמיקי היה  בן 18, או חרא כזה, ולא החשבנו אותו שבחור ממש מוזר. ויואב ניסה לשחק לי קצת עם המוח ושיחק ללוש הרבה עם המוח אבל הוא היה ידיד טוב, ואז הוא בכלל לא היה יואב, הוא היה מייק, ואלוהים כמה שאני חופרת.

ותהוכי המעופף שלי ושל יואב, במרתף שלי, והלכנו מכות, ואז רוני התקשרה, רוני הג'ינג'ית עם קול הבס שהייתה כל כך כלבה, וכולנו סלחנו לה, למרות שאני לא מבינה למה.  ואז אחרי כמה שנים טובום היא ויואב נפרדו, וחשבתי לעצמי, כמה חבל,  גנבת לחברה הכי טובה שלך את החבר, תוכיחי שזה היה שווה את זה ותתחתני איתו או חרא, כי היית ממש כלבה, אז שלפחות זה יהיה בשביל אהבת אמת.

אבל אהבה לא קיימת, רק אובססיה. והוא כבר לא חסום, ואני לא מדברת איתו, גם לא עם י'.  ושניהם זונות ואני שונאת אותם. והם בת'כלס אותו הבחור, רק לא.  אני לא יודעת, יש להם מין המשותף. בעצם, לא יותר מדי, חוץ מכמה שאלוהים הם אדישים ושאהבתי אותם כמו הגיהנום.

לקפוא זה פחות כואב מלהישרף.  כן, על בטוח.

ויש לי תירוץ, זונות, אני אוטיסטית. סבבה ? עכשיו אני אעשה מה שבא לכם ולכו תזדיינו כי אני אוטיסטית ומותר לי וזה נותן לי פטור מצה"ל ברגע שהארכיון הדפוק הזה בבית חולים ההוא ביורשלים יתחיל לעבוד,  ומותר לי, כי אני דפוקה בשכל, ועכשיו מותר לי לצחוק על זה ולכם אסור, כי אני נולדתי לא נושמת ושמו אותי באינקובטור וזה עבד סבבה, אבל לא מושלם.  

ואם כבר אז שהייתי אוטיסטית גאונה, כמו איש הגשם וחרא, אבל לא. אני סתם מומוצעת.

ואני צריחכה להפסיק לכתוב פוסטים ב2 בלילה כי הם בטח רצופים בשגיאות כתיב.

בצד החיובי, אני ממש טובה בלנגן את פפארצי של ליידי גאגא על פסנתר. אבל אני לא רואה איך זה חיובי.

השרביט הגיע עד אליי, תודה לקליציפר, או האול, שדונית האש הקסימה שלי, שזיעזעה את עולמי עם העובדות שלה.  (נו, טוב, לא) ואני נורא מצפה לפגוש אותה !

ואני מאוד מתרגשת !

אז בלי הקדמות מיותרות, הנה עשר העובדות עליי, שקצת דומות זו לזו ונורא רציניות:

1.פרשתי פעמיים מבית ספר. זה לא סוד גדול, אבל זה קרה. בתחילת כיתה י' ובסוף י"א. אין יותר בתי ספר שאליהם אוכל לעבור, ואני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי, זוה משהו שאני מתמודדת איתו יום יום. עשיתי בגרות אחת. את אנגלית שאלון E. ואני גם לא יודעת כמה קיבלתי בה.

2. אני מכורה לאינטרנט.  זה נשמע שולי, וזה נשמע שגרתי. אבל לא. אני יושבת בממוצע 7 שעות כל יום על המחשב וזה עיקר התעסוקה שלי. ואני לא מגזימה בכלל. האינטרנט הוא מרכז החיים שלי, ואני מסוגלת להתנתק ממנו, אבל עם מחשבות טורדניות במיוחד. לפעמים אני לוקחת 'חופשה' שבמהלכה אני לא נוגעת במחשב שבוע. כמנתקים לי את המחשב אני מגיבה בהיסטריה. היער הוא החיים שלי.

3. אני מחוננת. אני מוכשרת באמת, ובהמון תחומים. אני כותבת, ואני שרה, ואני רוקדת, ואני משחקת, ואני יוצרת. אמנם אני לא מעולה ברובם, אבל אני בהחלט מעל המומצע. אני מעל הממוצע ברוב הדברים, וזה הופך אותי למוכשרת. אני חושבת שאפילו מר דארסי וקרוליין בינגלי היו מגדירים אותי כמוכשרת. אולי.האיי קיו שלי עומד על 131,ואני מוגדרת כמחוננת. בתוכנית מחוננים הכרתי את י"ב. יש לי קליטה מהירה. ואני בהחלט חכמה. ואני מתגאה בזה לעיתים קרובות.

4. אני אוטיסטית. זה הפוסט שהוביל אותי למומלצים, ואחד הגילויים המרעישים בחיי. כל הבעיות שלי, ויש הרבה מהן, מסתכבות באוטיזם קל.  PDD. או אספרגר בתפקוד גבוה. זה נותן לי פטור מהצבא והידיעה שכל מה שדפוק אצלי, אי אפשר לסדר עם כמה כדורים, כי פשוט אין לזה תרופה. אין שום תרופה למה שדפוק אצלי, ולפעמים זה גם תירוץ טוב.

5. אני מתווכחת למען הוויכוח בלבד. אחד הקאצ' פרייזס שלי הוא 'אני אישה, אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי מדי חמש דקות.' בלצד החברים הדתיים שלי אני סוליפיסטית שמתעמתת איתם לגבי הבעיתיות בדת, באלוהים, ובהוגנות שלה ובעל זמניות שלה. בקרב חבריי ההיפים האתאיסטים אני מראה את הצד המאמין שבי ומהללת את נפלאות הדת. כשפאקצות שואלות אותי איזה מוזיקה אני שומעת, אני אומרת שאני מטאליסטית, כשהחברים המטאליסטים שלי, אני אומרת שאני שומעת מה שמתחשק לי ומדברת הברה על פופ ואקטרופופ.

6. אני לקוית למידה בכל צורה מלבד דיסלקציה. אני עם ADHD, דיסגרפיה ודיסקלקוליה, אבל אני לא דיסלקצית. למרות שדיסגרפיה מאוד קרובה לכך. הדיסקוקליה היא בעיקר בחשיבה לוגית והיא הסיבה העיקר שאני מתקשה לעשות חיסור, דיסגרפיה קשורה למוטוריקה העדינה, ולכן אני לעולם לא אוכל להיות ציירת מחוננת. בנוסף היא מתבטאת גם במחשב, אבל פחות. למשל אני לא שולטת בכך שאני כותבת שוחכת במקום שוכחת, האותיות פשוט לא מסתדרות יל טוב במוך, הן מתחלופת, או שהן מדלגות. הנה, מאוחרה יש עוד דוגמה. כתבת יל במקום לי.ADHD זה כמובן הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות והסיבה שבגללה אני בולעדת כדורים מכיתה ב'. אני ללא ריטלין כבר שנתיים.

7. פעם ידעתי לנווט. כשהייתי קטנה זכיתי בתחרויות ניווט 3 פעמים, ופעמיים במקום השני. אז היה יום ניוט של המילואים של אבא, ואני והוא תמיד היינו מגיעים ראשונים. ידעתי לנווט לפי השמש, מצפן, מפה וכוכבים. איפשהו במהלך ההתבגרות זה אבד לי, אבל פעם לא יכלתי ללכת לאיבוד.

8. הפעם הראשונה שניסיתי להתאבד הייתה בגיל 13. ביום הולדת שלי. ואני לא ארחיב על כך.

9. אני בחורה מאוד פיזית ואלימה. במציאות אני לא טובה עם מילים. בעוד שכאן מילים הם הדבר האהוב עלי, ואני מעריצה את המילה הכתובה, במציאות אני סובלת מגמגום כשאני לחוצה, גמגום קל אמנם, אבל עדיין, ואני בחורה מאוד פיזית. אני מעדיפה לחבק מישהו, ולנשק, ולהרביץ, מאשר להביע את רגשותיי במילים. זה פשוט לא מסתדר לי. כשאני אומרת שאני ארביץ לכם, אני כנראה מתכוונת לזה. כשהייתי בכיתה ב' השעו אותי כי שברתי לילדה מהכיתה שן באגרוף. הלכתי גם מכות עם המנהלת ועם אב הבית. בכיתה ו' נתנו לי כדורים לאגרסיביות שלי ומאז אני בקושי מסוגלת לצעוק ולהרביץ, לפחות יחסית לפעם. חפשו את הכדורים אלו, קוןראים להם רספירדל. זוועתי.

10. הקעקוע שלי הוא סוג של ענישה עצמית. האיוקי שמקוקע לי על העורף הוא בהחלט הלקאה עצמית. מעולם לא חשבתיש אעשה קעקוע, והגעתי למקום רע בחיים שלי. ורציתי שליטה על הגוף שלי, אז עשיתי אותו. וזה לא שאני מתחרט, הוא מזכיר לי שיש לי שליטה, והוא מזכיר לי מי שאני. אני קעקעתי את הזהות שלי כעונש שיראו ויראו, למה הפכתם אותי, למה נהפכתי, לאן הדרך שבחרתי הובילה אותי. אולי יבוא היום והוא יהפוך למשהו חיובי. הוא כאב, והוא סימן אותי לנצח בתור איוקי. מגיל 11, זה מה שאני, ולא חשבתי שיש דבר הולם יותר בעולם לקעקע על עצמי.

זהו זה. הכל אמת. אולי קצת חוזר על עצמו.

ואת השרביט אני מעבירה הלאה:

1. למשועממת כי היא נורא רוצה, ואני מקווה שהיא תכתוב דברים גסים.

2. לאיש בשחור, שאני בטוחה שיכתוב על הפסיכיאטר והחברה.

3.ולי"ב, שהיא הבסט פרינד שלי ואני בספק אם היא תוכל לכתוב משהו שיפתיע אותי.

מפתיע שכל מי שהעברתי אליו את השרביט הוא אנשים שאני מכירה מהמציאות, לא מהאינטרנט. עכשיו ללכת להגיב על מה השגיבו לפוסט תמונות.