נעדרתי לאחרונה כי אני חשה מועקה גדולה מאוד. אפילו לא כתבתי על יום הולדתי ומשום מה אני גם לא ממש רוצה.
הלימודים לא רעים, לא באמת. יש אחד שגורם לי לרצות לתת לו סטירה בכל פעם אבל זה יותר העניין של המסגרת.
קשה לי עם מסגרות וקשה לי לקום בשש בבוקר ולבלות 3 שעות כל יום בנסיעות, לפחות 3 שעות. וקשה לי להתרכז בחומר המשעמם וקשה לי להיות הנקבה היחידה. וקשה לי לקום וקשה לי ללכת ואני אפילו אמרתי לבחורה שאמורה להיות אחראית על הקטע הרגשי אבלה יא לא באמת מבינה.
היא לא באמת מבינה שכל כך קשה לי שכל לילה אני רוצה לתלות את עצמי. שקשה לי עם המחסור בזמן, לבלוג, למשחק שלי, לאנשים, למ'. לא ראיתי אותו יותר משבוע בגלל שאין לי זמן ואני מרגישה חנוקה.
וזה לא משנה שאני מקדישה סופ"שים לפעילויות שאני אוהבת כי בס"כ אני הכי מתגעגעת לעודף זמן פנוי. אני לא אוהבת את ההרגשה הלחוצה והדחוסה הזו. וקשה לי עם המועקה הזו. אני נחנקת.
ואני לא מעודכנת.
ואני רוצה את החיים האומללים שלי בחזרה.
אבל כרגיל, אין לי הרבה אופציות. אני בת 18 והמצב... הוא מורכב. אמור להיות לי טוב וטוב לי בקנה מידה מסוים. זה התרחיש האידיאלי, באמת. כשאני דמיינתי לעצמי עתיד ורוד שבו הכל מסתדר הוא היה כזה רק שלא חשבתי שהמציאות תכה בי ככה, שגם כשהכל ורוד ומתוק ונפלא אני ארגיש אני הלחץ והכאב הבלתי נסבל הזה ושאני עדיין, ארצה יותר מכל דבר אחר, פשוט לירות לעצמי בראש. כל רגעי האושר שתכננתי בשביל לגרור את עצמי מנקודה לנקודה שוב נראים זניחים וחסרי חשיבות ואני לא מצליחה לגרור את עצמי להשתוקק אליהם. אני רק רוצה להיות עם עודף זמן ולישון הרבה. יש לי שקיות שחורות נוראיות.
אני לא בוכה הרבה יחסית לעצמי, אבל אני מתלוננת המון ואף אחד לא לוקח אותי ברצינות. אז אני מבקשת שבבקשה, רק אל תגידו שזה בא משום מקום מעל הקבר שלי. זה לא שלא ראיתם את זה בא. זה לא שלא צעקתי את זה גם לאלו שלא רצו לשמוע.
היי, אני רוצה למות. היי, אני בת אלמוות. הדבר היחידי שיהרוג אותי זו אני. היי, מעולם לא רציתי להיות בת 18, לא תכננתי כל כך רחוק. זה לא בסדר. זה לא צריך להיות ככה. אני צריכה להיות בעומק 2 מטרים עכשיו, לא לכתוב לבלוג שלי.
הילדודס עברו שטיפת קיבה ושמים אותם על רספירדל ואני הייתי שם. אני זוכרת איך רספירדל מרגיש. ואני זוכרת את השינה שהוא הביא איתו. ואני זוכרת את הפסיכולוגים. ואני זוכרת את הריח שיש בשלוותה כאילו זה היה אתמול, אפילו שביליתי שם רק שעתיים.
אני לא רוצה שיסממו אותי אבל מצד שני אני רוצה להפסיק להרגיש ככה. את הקושי והחנק והמועקה והשנאה והחרדה והפחד, ואני לא יודעת איך להפסיק.
הכל טוב.
אז למה אני כל כך אומללה?
שחושבת שזה הפוסט הכי אמיתי ואישי שהיא כתבה כבר חודשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.