בלי פאניקה

לתפקד בלי נוגדי דיכאון זה לא כמו לרכב על אופניים.

זה כמו להזכר בשפה שפעם דיברת, אבל היא לא עלתה על שפתיך כבר שנתיים. אתה קצת מגמגם. זה נשמע מוכר. אבל איך אומרים את המשפט הזה? מה ההטייה הנכונה?

לפעמים אני מרגישה כמו בלנדר של רגשות שמופעל בפולסים. ברררר. שמחה. ברררר. מפוחדת. בררר. שמחה. ברררר. עצובה.

וכן הלאה.

אני חושבת שבחודש האחרון בכיתי בערך פי שלוש מאשר שבכיתי בכל החצי שנה שבה הייתי על ציפרלקס. זה מרענן. זה טוב.

זה בכי מנקה.

מרגיע.

כשהמצב באמת גרוע, הבכי לא מספק שום הקלה. אתה בוכה ובוכה ובוכה ומרגיש חרא בדיוק באותה המידה כמו שהרגשת לפני שהתחלת לבכות.

אני בוכה ונרגעת ומרגישה הקלה, הקלה משמעותית.

אז בסדר.

זה כאילו ששמו לי משקפיים שעשו באלאנס להכל. השחור נהיה אפור. גם הלבן נהיה עכור.

אני לא רגילה לרגשות בכזאת עוצמה.

אני מקווה שגם תשוקת החיים שלי תחזור.

את בסדר? את בסדר? את בסדר?

א ת  ב ס ד ר ?

(לא יודעת.)