זה לא שהצאצא שלך בחר להיוולד דווקא לך, דווקא בבית הזה, דווקא בזמנים אלו ודווקא לתוך המשפחה הזאת. זה לא שעוברך דמוי-השרימפס דפק בזרועו המטאפורית ואמר: אני! אני אהיה הבוס פה! ואז פילס בפטיש ובמסמר את דרכו מן הרחם החוצה וגלש בחבטה מצלצלת אל הרצפה וקם בגאון על רגליו הלא-מפותחות והחליט, בצלילות דעת גמורה, שהוא זה שישליט פה טרור.

אנחנו, הילדים, לא בחרנו להיות פה. אני לא בחרתי להיות מוגבלת - במשך שמונה עשרה שנים שלמות של אפוטרופסות כפויה - לצורת מחייה מנוכרת ומושתתת-היררכיה בתוך חברה סגורה של אנשים שעם רובם אין לי אפילו קשר דם. אני לא בחרתי להתבדל. למעשה, אני אפילו לא בחרתי את שמי שלי. אני לא בחרתי את הגן אליו הלכתי לראשונה בחיי. אני לא בחרתי גם לעשות לעצמי את הכביסה, לשטוף לעצמי את הכלים, לתחזק לעצמי קומה נפרדת, להזין לעצמי את האמיגדלה ברגשות שמעולם לא קיבלתי מהאלקטרז האטום שקרוי "משפחה".

תקשורת היא דבר השקול למים; היא מקיימת את החיים. בלעדיה אין בסיס לדבר, ובהתאם לכך, מחסור רציף בה יכול לגרום למוות (אמנם מוות רגשי, אבל מה ההבדל בעצם). ואני צמאה נורא. אני צמאה לטיפת הבנה, לטיפת הקשבה, לטיפת תקשורת. במקום זה, מה אני מקבלת? "אנחנו לא חייבים לך כלום." ובכן, תנו לי לחדש לכם - אתם חייבים לי הכל. אתם חייבים לי יותר ממה שאי פעם דמיינתם. מדוע, אם כך, הבאתם אותי לחיים? בכדי שאשרת אתכם? בכדי שאוכל להצטרף בחדווה ובששון לרזומה הרעוע שלכם? בכדי שאוכל להסתכל עליכם בעיניים נוצצות מדמעות בעודכם אומרים לי מילים שרק אטימות משוועת יכולה ליצור? באמת שאיני מבינה. בחיי שכל העניין מגוחך עד כדי כאב. תנו לי לשאול אתכם שאלה - האם זה נורמלי שאדם יקנה חתול או סלמנדרה או אלוהים-יודע-מה, אך מספר שעות לאחר מכן ישאיר אותו לגווע ברעב ולגסוס בתוך צרכיו של עצמו בכלוב של מטר על מטר? כמובן שלא! אז מדוע, לכל הרוחות, העניין עובר בשתיקה בכל הנוגע לצאצאיכם שלכם? אז כן, אתם חייבים לי. אתם חייבים לי הסבר.

כמעט שמונה עשרה שנים אני חיה בכפייה. אמנם איני דיירת בגטו ורשה וגם לא אילצו אותי לתפור בגדי ברביות במפעל מט לנפול בטייוואן, אבל המצב בו אני שרויה כואב דווקא בגלל שכיחותו. נכפה עליי לחיות תחת אנשים שאין בליבי ולו טיפת אהבה בשבילם, ובליבם אין טיפת אהבה בשבילי.

*

חוץ מזה הכל סבבה, תודה ששאלתם. מסיבת הסיום מתקיימת ביום חמישי, כשלאחריה החופש הנצחי כבר ידגדג בנחיריים. התחלתי לעבוד בארומה והכסף טוב והאוכל טעים וזה מקרב אותי כעשרות צעדים אל עבר המטרה. עוד קצת, ממש קצת, ואוכל להניח את האריחים האחרונים במפלס הבא של העולם שלי.