הימים האחרונים הם זמן מצוין לשמוע את "נייבור נייבור" של ויולנט סוהו. השמיים זרועים כוכבים, הפנים שלי זרועים סומק טבעי של אשכנתוזים שמאדימים בחורף והנפש שלי כמהה לתמהיל מושלם של דיסטורשנים ומלודיות וסולן שזוויות הפה שלו זועקות צורך בהול בסדרת טיפולים אצל קלינאית תקשורת. אז אני לובשת את הסוודר שלי, תוחבת את ויולנט סוהו לאוזניים ויוצאת לקור הישראלי המוזר וסופחת את מה שיכול להיות, בעזרה ג'ה הרחום והחנון, החורף האחרון שלי בארץ.

*

"את לא מפה, נכון?" שאל אותי איזה דוּד פחוס בעודי משפשפת את העיניים שלי עם גב היד בצומת על פינת דרך השלום. "מה הסגיר אותי?" עניתי ונגסתי בסנדוויץ' הגורמה שלי מהאמפם, נותנת לפירורים של לחם סמרטוטי לזלוג לי אל תוך החזייה. "תיק הגב, הסנדוויץ', המבט. אין סיכוי שאת מפה." "וואלק," רציתי להגיד לו, "האמת שגרתי כאן שנה וחצי והייתי יותר תל אביבית מסביח בחמישים שקל אצל אייל שני, ואתה מוזמן ללכת לקאווד את עצמך עם ניתוחי האופי המיושנים האלה", אבל כל מה שיצא לי זה "נכון, ו?" - תשובה שללא ספק טובה כעשרות מונים מהתשובה האפולוגטית-בואכה-אלימה שרצה לי בראש. "סתם, רציתי לדעת", ענה וחייך חיוך תרוודי. הוא פתח את פיו כדי לומר עוד משהו, אבל אז הרמזור התחלף לירוק, ואני שעמדה שם התחלפה לאני שלא שם יותר. 

כמה ימים אחר כך, כשפרצתי מהאוטו לכיוון היילו בעמק (לעזאזל, אני מפרנסת חנויות נוחות יותר משאורן חזן מפרנס בדחני-פייסבוק), פנה אליי דוּד אחר. "תגידי, את מפה? לא, נכון?" שאל בהיסוס. "כן, אני מפה" סיננתי, "צריך משהו?". "וואלה? את לא נראית מפה", השיב הדוּד2. "אז... את יודעת עד מתי BBB פתוחים?". "לא", עניתי לו, למרות שידעתי. שמתי לב שהוא רצה להגיד עוד משהו, אבל אז הדלתות של היילו נפתחו ובלעו אותי כתנין גדול עם רעב ספציפי לבחורות שנראות כאילו הן משום מקום.

אף פעם לא נראיתי כאילו אני מכאן, או משם, או מכל מקום. "אבל לא גדלת פה, נכון?" תמה תמיד בן-שיחתי בעל הפרצוף המתחלף. "נכון," עניתי תדיר, כי זה באמת היה נכון. באמת לא גדלתי פה. למען האמת, לא גדלתי בשום מקום, אם כי בהרבה מקומות. גדלתי על ספסלים בערים שמעולם לא גרתי בהן; על אוטובוסים בין מקומות ששייכים לאחרים; בין חלומות על הניכר ואהבות שמריחות כמותו. גדלתי בתוך עצמי. תמיד נעה, תמיד כאן-אבל-משם, תמיד שם-אבל-אחר-כך-כאן. עכשיו, כשההווה שלי שוב נפרש על פני מאות קילומטרים, אני הולכת ומפנימה שאין לי באמת תשובה לשאלה הזו - "האם את מפה" - חוץ מ-"אולי, קצת, בינתיים".

(אפשר לומר את זה ככה: אם הייתי עץ, השורשים שלי היו כרוכים סביב עצמי. כשעצים אחרים היו מתארסים ונישאים לאדמה שלהם, ביני לבין האדמה שלי לא היה דבר מלבד סטוץ.)

*

"נייבור נייבור" נגמר ואני מפעילה אותו שוב. בעודי חוצה את ביתם, אני חושבת על השכנים שלי. אין לי מושג מי הם השכנים שלי. הייתי אצלם פעמיים, ראיתי שיש להם גריל ענקי ושולחן מעץ שקרוב אל הגריל בצורה מעוררת-פלצות, וזה בערך הדבר היחיד שאני זוכרת. הייתה שם איזו בחורה, מאשה או נטשה, ואיזה איש חלקלק וקירח כמו חילזון, אבל בזה מסתכם הידע שלי על האנשים שגרים כמטרים ספורים ממני. בתל אביב ידעתי המון על השכנים שלי, תודות לקירות דקים וחלולים כקלקר. גם השכנים היו דקים וחלולים כקלקר. אני חושבת שכל השכנים דקים וחלולים כקלקר. מעניין אם גם בגרמניה יגורו לידי דמויות חד-מימדיות שאשים עליהן קצוץ, או שמא דווקא אטפח, לראשונה בחיי מאז כיתה ג', חברוּת-שכנים מופלאה עם איזו ג'ינג'ית מקסימה שתגדל איתי חתול משותף ותדבר איתי על אמנות ותלתנים. אין לדעת.

אני מתיכה את שני קצוות הקרדיגן שלי אחד לשני בעודי מתקרבת לגן השעשועים. קר לי עד אחרון נימיי, אבל בגרמניה יהיה הרבה יותר קר, אז כדאי שאתרגל. אני משחררת מעט את הצעיף כשהטלפון רוטט לי ביד. "איפה את?" הוא שואל. "עוד דקה שם," אני עונה.

אני מגיעה ומתיישבת לידו על הספסל. "אני לא מאמין שאת גרה כאן," הוא אומר. "כל כך לא מתאים לך." "אז איפה כן מתאים לי?" אני שואלת. "לא יודע, אבל לא כאן", הוא עונה. "אולי בגרמניה."

*

המיטה שלי מריחה כמו פריחת ההיביסקוס. היא תמיד מריחה ככה, למרות ששיניתי מרכך כביסה אינספור פעמים. אני חושבת לעצמי שזו בטח מטאפורה יפה למשהו. אני מכבה את המנורה הקטנה, נשכבת על הגב ומרגישה את הזמן עובר לי על העור, מרחף לי בין השיערות, נושא אותי למחוזות שעוד לא מיציתי בהם את הזרוּת או את השייכות. שוב פושה בי ההתרגשות הזו ששמורה אך ורק להגשמת חלומות, לתעוזה, לדפים חלקים באמת. אני מחייכת. לא מן הנמנע שעוד שנה, בעודי עומדת בצומת בברלין, מעשנת קאמל לייט עם פילטר חום (שאני שונאת נורא, אבל שם לא יהיה לי איכפת), ישאל אותי איזה ישראלי תועה: "אקסקיוז מי, אר יו פרום היר?" ואני אנשוף עשן בפתיינות, אעפעף בדוקרני הקרח שהיו פעם ריסיי ואענה לו: "יס, איי אם, חמוד שלי, איי אם". ואולי אפילו אדע לכוון אותו, ואולי אפילו אדע לכוון את עצמי. וזה יהיה נפלא. אולי נפלא-זמני ואולי נפלא-קבוע, אבל מה שבטוח, נפלא.