היה זמזום קל בראש שלה.

אלה פתחה את העיניים, נבהלה, וישר סגרה אותן חזרה. היא חיפשה עם הידיים את המתג של השמש, מצאה אותו, וכיבתה את השמש. 'רק לעוד חמש דקות' אמרה לעצמה, עם עיניים סגורות כמובן. היא נשארה שוכבת על הענן, מתמתחת מדי פעם ומוציאה קולות של פיהוקים ונשימות כבדות. היא רצתה רק להמשיך לישון, אבל העולם קרא לה, כמעט צרח עליה, שהגיע הזמן לקום. בסופו של דבר, כמו תמיד, אלה התייאשה, ופתחה את העיניים. לאט לאט היא הדליקה את השמש חזרה, לאחר מכן גם הדליקה את קולות הציפורים, את קולות המכוניות והאנשים. וכך התחיל לו יום חדש.

אתם חייבים להבין, אלה לא הייתה סתם עצלנית. היא הייתה מותשת כל כך מהחיים, עד שכל לילה הייתה נוחתת על הענן בכבדות ומפללת שאור הבוקר יאחר. היא עבדה כמשרתת האופי של בני האדם. כל יום ויום הייתה חווה את כל החוויות העצובות והשמחות ביותר של האנשים, וקובעת כיצד ייתנהגו ומה יראה גורלם. כל אל אחר היה פורש מתפקיד זה ברגע שהיה יכול, אבל אלה נשארה נאמנה לתפקיד, כי באיזה שהוא מקום, התפקיד הזה גרם לה להרגיש הכי אנושית בעולם.

3>

יש מישהו שם למעלה ששומר עליכם. אז תתפרעו