'ולמה בכלל התחלת לעשן?' שאל אותה האיש בעיניים תוהות, קצת מבקרות

ואז התחילה סערת רגשות במוחה. היא נזכרה ביום הראשון בכיתה ח', כשחבר שלה לקח אותה אל מאחורי הבניין האפור והוציא בהתרגשות מהתיק חפיסת סיגריות. היא נזכרה איך היא הרגישה כל כל רעה, כל כך מורדת. היא לקחה שאיפה והתחילה להשתעל, היה לה טעם מגעיל בפה, היא הרגישה כאילו אכלה כרגע אש. אבל בשביל להרשים אותו, היא עישנה עוד קצת ועוד קצת, וזה הפך לעוד הרבה ועוד המון. היא התמכרה. היא נזכרה איך היא כאילו ניסתה להסתיר את העישון מההורים שלה. ריססה על עצמה בושם לפני שנכנסה הביתה, לעסה מסטיקים וצחצחה שיניים כל הזמן. אבל בעצם, היא לא הסתירה. ההפך מזה, היא רצתה שהם יידעו, רצתה שהם יגלו. היא נתנה להם רמזים, שחכה מדי פעם לרסס בושם, ואחרי כמה שבועות וויתרה על המסטיקים. היא חזרה הביתה עם ריח של סיגריות, ובכוונה באה וחיבקה את אמא, שתריח. היא רצתה שהם יגלו בשביל להוכיח לעצמה שעוד קצת אכפת להם ממנה, שהם עוד קצת דואגים לה. אבל הם לא גילו, הם לא שמו לב בכלל, לא התייחס. הם נתנו לה להרוס את הגוף שלה בשקט, בלי תלונות ובלי כעסים. וזה מה שגרם לה להמשיך לעשן, בתקווה שיום אחד הם עוד יגלו, ואז היא תחזור לאהוב אותם.

'אני לא זוכרת ממש' שיקרה, והוציאה סיגריה מהתיק

אנחנו עושים דברים כל כך מטופשים בשביל להוכיח לעצמינו שהאנשים מסביבנו אוהבים אותנו. ואולי זה לא כל כך מטופש