כשרע לי אני מציירת. וכשאני מציירת רע לי.

ואיך זה שאני מגיעה למצב שהאנשים שהכי קרובים אליי מנפנפים לי ביד לשלום מרחוק. איך אני מגיעה לרגע שבו אני הכי צריכה את החברה הכי טובה שלי פה לידי, והיא מתעלמת.

יש לי גוש דמעות בגרון ואני מנסה להשאיר אותו בפנים, כי לבכות זה רע, זה מגעיל, זה חסר טעם

ישבתי יומיים על השמש. הייתי עם אוזניות ועם עיפרון ונייר, ישבתי על השמש הרותחת, וציירתי את המוזיקה שנכנסה לי לעורקים

הציור הראשון היה מקושקש, לא מובן, חבילת קווים שחורה שזזה בכיוונים שונים בדף. הציור השני התחיל להתבהר, להראות דמות, דמות של איש גבוה, מחייך. והציור השלישי היה כבר ברור לגמרי, אבל הוא נשרף. הנחתי אותו בטעות על אדמת השמש, וראיתי איך רגע אחרי רגע הגבר שלי בציור עולה בלהבות.

השמש כיסתה אותי והגנה עלי מכל מה שקורה בעולם. אני הבטתי בכדור הארץ הקטן שלנו לרגע, ורציתי לבעוט בו. הוא פתאום נראה היה לי כמו כדור משחק קטן, חסר משמעות וחסר תוכן. כל מה שרציתי היה להרים את הרגל ולבעוט.

ולרגע באמת בעטתי, ועכשיו הוא בועט בי חזרה.

שבורה