כשהפרחים בשמיים התחילו לנבול,

והעצב הפך חלק משגרת החיים,

כשהרגשתי ריקה והפסקתי לפעול,

הבנתי שאני רק אחת והם הולכים ובאים.

נעמדתי מולם, אמיצה וגדולה,

עם מבט רציני ומחשבה נעלה,

ניסיתי לשרוד וניסיתי לגבוהה,

אך בתמימותי בסוף התחלתי לדמוע.

'את חלשה' הם צעקו לי

'חלשה וקטנה

אותנו את כלל לא מרתיעה'

'אתם טועים!' צרחתי, בקול רועד

'אתם טועים!' ניסיתי, והקשבתי להד

החדר היה ריק, לבן מאנשים

לעצמי דיברתי, דמיינתי אוייבים