הלכתי ברחוב עם זיו ואכלנו ארטיקים, כשהומלס גבוה ומלוכלך עצר אותנו בדרך. "יש לכם שקל? ממש אפילו חצי שקל, אני מתחנן" הוא פרץ בקול רועד, כמעט בוכה, אבל היה לו חיוך על הפרצוף, זה היה קצת מוזר.

"בשביל מה?" ישר ענתה זיו, כמו תמיד, הפגינה קול בטוח ומבקר "בשביל שתקנה לך עוד כופסאת סיגריות או עוד שקית חשיש? בשביל שתשרוף לעצמך את הלב ותאכל לעצמך את המוח עוד קצת ?!"

"את .. את לא מבינה" הוא ענה, זיו הפכה אותו פתאום לכל כך קטן, כל כך נמוך "לא סיגריות ולא סמים. עם כל אלה סיימתי מזמן. אני רוצה לקנות מנת אושר."

"מנת מה?" שאלתי בפליאה, ושמתי לב שמבטה של זיו גם השתנה מעט. "מנת אושר" ענה "זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש"

בלי ששמנו לב, זיו ואני מצאנו את עצמינו הולכות אחרי ההומלס המחייך, שטען שמאחורי הבניין הנטוש ליד גן העצמאות יש דוכן ושם מוכרים מנות אושר. הלכנו דרך הקירות וקורי העכביש, מדי פעם דרכתי על משהו רטוב או שמעתי צעקות של ערבים או הומלסים אחרים, אבל ניסיתי להתעלם. בסופו של דבר, הגענו אל מאחורי הבניין הנטוש, ושם עמד דוכן עם השלט הצבעוני ביותר שראיתי בחיי. היה כתוב עליו באותיות בלון גדולות "מנת אושר - רק 1.5 ש"ח" .

מאחורי הדוכן עמדה ילדה קטנה עם צמה בצד אחד של השיער וקוקו גבוה בצד השני של השיער. העיניים שלה היו מאופרות בצלליות ורודות וכחולות, והאודם שלה היה נוצץ ומרהיב.

"תרצו מנת אושר?" שאלה, וחייכה חיוך עצום, חיוך מאושר, כמעט מאושר.

"כן !" ענתה זיו. ניסיתי למשוך אותה אחורה, הרגשתי שזה לא נכון, זה לא אמיתי. 'אני חייבת לנסות את זה' היא לחשה לי.

זיו שלשלה שקל וחצי אל תוך הקופה האדומה הגדולה שניצבה מימין לשולחן, וקיבלה כדור צהוב, קטן ועגול. "תיקחי את זה לפני השינה" אמרה הילדה הקטנה בקול שנשמע לי צפצפני מדי "ואת תראי- לעולם לא תורידי את החיוך מהפרצוף".

וכך באמת היה. זיו לקחה את הכדור לפני השינה, והתקשרה אלי בבוקר שאחרי. את החיוך הענק שלה יכולתי לשמוע דרך הטלפון. "בחיים לא הרגשתי ככה !" היא צחקה "אני מחייכת כל הזמן!".

בהתחלה זה היה נורא כיף. זיו הייתה מאושרת והפכה גם אותי למאושרת, היא הייתה קונה כל יום כדור ואני הייתי צופה בה ומחייכת מעצמי, בלי עזרה של שום כדור.

אחרי כמה ימים זיו התקשרה אלי, החיוך עדיין נשמע מעבר לקו הטלפון. "החתול שלי מת" היא אמרה. "אוי לא ! את בסדר? את רוצה שאני יבוא לבקר?" שאלתי "לא, שטויות, כולה חתול !" אמרה וחייכה.

וככה עבר הזמן, וזיו נשארה מאושרת. כשקיבלה 25 בבגרות באנגלית, היא חייכה. כשחבר שלה עזב לאמריקה, היא חייכה. כולם שאלו איך היא נשארת כל כך שמחה, ורק אני ראיתי את הדמעות בעיניה. היא המשיכה לקחת את מנות האושר שלה, זה הפך להיות סמים. ההומלס כן שיקר, זה לא סתם מנת אושר. זה כן סם, זיו כן צדקה. אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי, זיו הייתה מכורה. ניסיתי לעצור אותה, באמת שניסיתי. אבל כל פעם ששאלתי אותה אם היא לא חושבת שכדאי להפסיק, ראיתי את הדמעות שמסתתרות מאחורי החיוך הענק שלה, ונכנעתי.

ועד היום אני לא יודעת אם מנות האושר האלה עשו רק לטוב לזיו, או הרסו אותה לגמרי.