רצתי ברחוב. אני לא זוכרת מתי התחלתי לרוץ, אבל אני בטח זוכרת מתי הפסקתי. בלי ששמתי לב עליתי על אבן אדומה ונפלתי, שוכבת על הרצפה ומדממת.

אני זוכרת שבהתחלה אנשים עברו לידי והביטו בביקורת, כאילו אשמתי שנפלתי. אחר כך אנשים החלו להתרחק ממני, ראיתי שילדה קטנה ראתה אותי והחלה לצרוח. האנשים הפכו לצלליות שחורות וגדולות, נעלמו הפרצופים ונשאר רק הקו החיצוני. לא הצלחתי לזהות אף אחד, לא הצלחתי להביט לאנשים בעיניים כמו שאני אוהבת. ישבתי על הרצפה, עם שלולית אדומה מתחת לרגליי, וצללים מרקדים סביבי. זה הרגיש לי מוזר, הרגיש לי בודד, אבל הייתי עסוקה מדי בכאב הרצחני והחד שעבר לי בזרמים מהברך ללב ולמוח.

הרגשתי רוח מוזרה מאחורי הכתף, רוח קרה ורועדת. הסתובבתי, ומאחורי ניצב לו מלאך המוות, עם גלימה שחורה ומקל מעותר ממתכת. הדבר הכי מוזר היה, שבאותו רגע, כנגד כל הציפיות שלי, התחלתי לצחוק. לא סתם לצחוק, אלא להתמכר לחיוכים ולקמטים בפרצוף, לקול המוזר ולחוסר הנשימה. צחקתי וצחקתי, הבכתי את מלאך המוות.

וכשנרגעתי לרגע, שאלתי אותו ובעיקר את עצמי אם באמת הגיע הזמן שלי, אם פה מיציתי את החיים שלי. בחיים לא חשבתי שנפילה על הרגל יכולה להוביל לסוף שחור. הוא לא ענה, ורק הושיט לי יד מושלגת ובהירה. הוא לקח אותי רחוק, לאדמה, ולרגע אחד הוא היה החבר הכי טוב שיכולתי לבקש.

אל לנו לפחד מהמוות, כי כשאנחנו נמצאים המוות איננו, וכשהמוות נמצא אנחנו איננו. "