תמיד האמנתי בגורל, בסימנים מהיקום. כשהייתי קטנה והייתי מאוהבת בכל מיני התאהבויות כאלו של כיתה ו', הייתי אומרת לעצמי בזמן צפייה באמ טי וי "אם אחרי הקליפ הזה יש פרסומות, הוא אוהב אותי" והייתי לוקחת ברצינות את הסימנים הטיפשים האלה שהיה מביא לי העולם.

לפני חודשיים הגורל הביא אותי לתחנת אוטובוס במרכז העיר. הגורל באותו היום גם איבד לי את המצית. עמד שם בחור בן 17, עם מבט קצת אבוד בעיניים. הוא כל הזמן הסתכל עלי ואז הסתובב כשאני הסתכלתי עליו. בסופם של חמש דקות מביכות כאלה הוא ניגש אלי עם עיניים קצת נוצצות ושאל במבטא אמריקאי כבד "סליחה, אפשר שיחה?" 

"ברור" חייכתי, אחר כך התחרטתי על זה, הוא הבין כמה אני צעירה עם הקוביות שתקועות לי על השיניים

"רוצה אש?" הוא שאל, כשראה שיש לי סיגריה כבוייה ביד

"תודה" גיחכתי קצת, הרגשתי מפגרת

האוטובוס הגיע שניה אחרי שהדלקתי את הסיגריה, כרגיל, ועליתי עליו. האמריקאי האבוד עלה אחרי. "מגיע למרכזית?" "כן כן" חייכתי.

הוא התיישב לידי ומשם פשוט דיברנו. דיברנו על הכל, לפחות כל מה שהבנתי. המבטא שלו היה קצת כבד במילים מסויימות, והוא דיבר חלש ובחוסר ביטחון. דיברנו על מי ומה אנחנו, על החיים, על סמים, על תעונות, על ישראל.. והוא ממש גרם לי לחייך.

החלפנו מספרים כשהוא ירד במרכזית, ומשם חשבתי שאני אשכח ממנו. שזה היה כזה מקרה חד פעמי, נחמד ולא יותר מזה.

לפני שבוע, באמצע שיעור מתמטיקה, קיבלתי אסמס "חזרתי עכשיו מהגולן. אני פשוט חייב לראות אותך :)"

צרחתי, באמת שצרחתי באמצע שכולם פתרו משוואות במחברת. האמריקאי האבוד שלי שלח לי אסמס, אני עומדת להיפגש עם האמריקאי האבוד שלי. ונפגשנו, ושוב הכרנו מחדש. ודיברנו וצחקו והתחבקנו והסתכלנו אחד על השני.

מחר האמריקאי שלי חוזר לגולן, ואז טס לאמריקה. הוא כבר לא אבוד, הוא הפך אותי לאבודה.

ואולי הגורל יפגיש אותנו שוב?