היא הייתה לא ברורה, נעלמת וחוזרת כמו עננים בשמיים. גם הצורה שלה הייתה לא ברורה, העומק שלה. היא הייתה אפלולית, לבנה, מטושטשת, אף אחד לא החליט ולא להצליח להבין למה היא דומה וכיצד היא נראית. אבל אנשים העלימו עין, כמו שהם תמיד נוהגים לעשות, והילדת ענן הזאת נשארה ענן קטן בשמי הארץ ללא שום הפרעה.

ואז, יום אחד, בא ילד והביט בה. הוא היה הראשון שהסתכל בה ולא אמר לעצמו ' הענן הזה דומה לכבשה, או לכופסא, או לסוס '. הוא רק עמד ושתק והביט בה זמן רב, ולבסוף החליט ' הענן הזה דומה לילדה. לילדה יפה, ילדה רגשית. ילדה עם עיניים גדולות ושיער מקורזל שבאה והולכת, מבקרת אנשים בעיניה אך לא מוציאה מילה מהפה '. אף אחד לא הבין איך הילד ראה את כל הפרטים האלו בילדה שהייתה סך הכל ענן פשוט, אפילו הילדה לא הבינה איך הוא הצליח לקרוא אותה כל כך ברור. וכל יום הוא היה חוזר ומביט בה, והיא לפתע הפסיקה להיעלם. היא כל כך נהנתה מהחום והאהבה שהוא תרם לה במבטו עד שלא רצתה ללכת יותר. היא רצתה להישאר במקום ולא לזוז, לא להשתנות או להיעלם. היא רצתה שהוא ימשיך להביט בה לעד, וכך באמת היה.

ולאט לאט היא החלה לתפוס צורה,ואף לתפוס צבע, לתפוס עומק. האופי שלה לפתע נראה גם מבחוץ, והיופי שהיה חבוי שנים רבות בתוך העיניים שלה התגלה לעוברים והשבים. מענן קטן ומשטושט היא הפכה להיות שמש גדולה וצבעונית, והנער רק הביט וחייך.

אני מתגעגעת אליך, וזה מוזר, כי אני בכלל לא מכירה אותך. איך הצלחת לחדור לי ללב בקלות כל כך, אני חייבת להיסגר קצת יותר.