כשהייתי בת חמש הייתי יוצאת הרבה למגרש כדורסל בבית ספר בית הכרם, ומשחקת שם עם ילד בשם יונתן. יונתן תמיד היה קולע את הכדור לסל ומנצח אותי, תמיד ניהניתי איתו למרות ההפסדים הכרונים. תמיד זכרתי את יונתן כדמות להערצה, מישהו גבוה, מקסים, עם חיוך מדהים וכיפה סרוגה כמעט על המצח.

עברו השנים ואני גדלתי והתרחקנו. לפני שנתיים ראיתי את יונתן ברחוב אחרי המון זמן שלא התראינו. ליונתן גדלו זיפים וגדל השיער, הוא הוריד את הכיפה והסתובב עם סיגריה. אבל יונתן לא גבה.

ליונתן יש דלקת בעצמות

וזה מוזר. כי כשאני רואה אותו עכשיו באוטובוס בדרך חזרה מהעיר בשבת בערב, ושנינו קצת שיכורים אבל עדיין מזהים אחד את השני, אנחנו לא אומרים כלום. ואני רוצה לבוא אליו ולהגיד לו "קוראים לך יונתן במקרה? אני נעמי. היינו משחקים ביחד כדורסל במגרש בבית ספר בית הכרם."

ואז אני מתקרבת אליו באוטובוס, קצת רועדת וקצת חם לי, אני מתרגשת נורא, משום מה

ורגע לפני שאני מוציאה מילה מהפה, אני נרתעת. כי אני נזכרת באיך שתמיד היה צוחק עלי, ומנצח אותי, ומחבק אותי חיבוק כזה שנראה כאילו נישאר חברים טובים לנצח. ואז אני מרגישה אפילו נמוכה יותר ממנו.

עם כל זיכרון אני נמוכה בסנטימטר יותר, עד שאני מגיעה לכפות הרגליים של יונתן. ועצוב לי שליונתן יש דלקת בעצמות, עצוב לי שיונתן לא גדל. 

כי היה יכול להיות שחקן כדורסל מדהים, יותר טוב מקובי בראיינט