נכנסתי לכיתה באיחור. השעה הייתה 8 ועשרה. אף פעם לא איחרתי לשיעור, בטח שלא לשיעור הסטוריה. אבל הפעם, הפעם אני בכלל לא זוכרת למה איחרתי. הדבר היחיד שאני יודעת זה שביום ראשון, בשבע וארבעים, מצאתי את עצמי רצה בהסטריה את העליה לכיוון בית ספר.

נכנסתי לשיעור והתיישבתי במקום הריק מאחורי כולם, בפינה של הכיתה. הזעתי קצת, הרגשתי מגעיל, עד שבכלל לא שמתי לב שהמורה לא העיר לי על האיחור. רק אחרי כמה דקות של התנשפות ממושכת, הרמתי את היד להתנצל על האיחור. אבל ארז לא שם לב אלי, והמשיך להרצות על הנסיגה מדנקירק במלחמת העולם השניה.

המנהלת החדשה נכנסה פתאום לכיתה, הביאה פתק לארז ויצאה מהשיעור. היא לא הוציאה מילה מהפה, פשוט הניחה לו את הנייר ביד ויצאה במהירות ובראש נמוך.

תמיד אהבתי את ארז. הוא היה המורה האהוב עלי להסטוריה, בגללו לקחתי מגמה ובגללו התאהבתי בהסטוריה. תמיד הייתי בוכנת את הבעות הפרצוף שלו, וכשהוא קרא את הפתק, זיהיתי מיד את הפרצוף המבוהל. כשארז מבוהל הוא מקווץ קצת את הגבות, מגרד במצח ונשען על השולחן.

אבל הפעם זה היה יותר מזה, העם הוא גם שם את היד השניה על הראש שלו. הוא התיישב על השולחן שלו וכיסה את עיניו, מלמל לעצמו משהו ויצא מהכיתה. היה שקט מוחלט בכיתה. כולם הסתכלו על חבריהם בשתיקה מביכה שכזו, לאף אחד לא היה מושג מה קורה.

אחרי כמה דקות ארז חזר לכיתה עם עיניים קצת אדומות, כמו בפעם ההיא שישבנו לדבר על העבודה וגרושתו התקשרה אליו. היא אמר בקול רם אך מפוחד 'נעמי נדרסה'

ופתאום נזכרתי

נדרסתי לפני יומיים, בדרך חזרה הביתה מהפארק. האוזניות שלי הסתבכו עם הכופסאת סיגריות, ובזמן ההליכה משכתי את האוזניות והכופסא נפלה על הכביש. התקופפתי כדי להרים את כולן כשעבר אוטובוס גדול של תיירים שמנים ודרס אותי

"אבל אני כאן" צעקתי "אני כאן, כמו בכל יום ראשון ! אני כאן ואני לומדת ואני מסכמת ואני מקשיבה" הנמכתי את קולי, הוא רעד וכאב לי בגרון. 

כבר כמה שבועות שאני לא מצליחה לסיים את הסיפור הזה.. נו טוב, נשאיר אותו ככה