ישבתי בעיר על הספסל, שמעתי מוזיקה חזקה קצת כדי לשכוח מהכל.
לשכוח שהיא שוב מסננת אותי, לשכוח ששיקרתי לאמא, לשכוח שאני יושבת לבד בעשר בלילה במרכז העיר, לשכוח שחשוך וקר קצת. ובאמת לרגע שחכתי.
ואז הוא הופיע. בהתחלה לא שמתי לב אליו, לא שמעתי אותו בגלל המוזיקה והעיניים שלי היו חצי סגורות ועייפות. ואז הוא פתאום הוציא איזה צעקה, וקפצתי. הוא צחק קצת, ואז התיישב לידי וליפף את זרועתו סביבי.
הורדתי את האוזניה מהאוזן הימנית שהייתה קרובה יותר אליו, ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
"כסף יש?" הוא שאל
לא עניתי
"כסף, יש?" הוא שאל שוב
לא עניתי
"שאלתי, אם כסף יש?"
לא עניתי
הוא לקח לי את התיק, פתח את הארנק וראה, ראה שכסף יש
הוא לקח את הכסף, הדביק לי נשיקה מגעילה על הלחי והלך
אני שונאת לשבת לבד בעיר
אני שונאת חושך
אני שונאת לשכוח
כי את הסיפור הזה אני בוודאי אכחיש ואשכח למרות שאסור, אבל אין מה לעשות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: