במשך 200 השנים האחרונות בני האדם התפתחו כל כך. הגענו להמצאות חדשות שלא חלמנו עליהם, ואנחנו משום מה מתגאים בהכל.
אנחנו מתגאים בכל התקדמות, בהיותינו בני אדם ולא חיות.
אבל אני לא מבינה את זה, איך כולם לא רואים
שאנחנו כל כך שבירים
כל נגיעה באדמה וכל מכה באבן שוברת אותנו, לוקחת מאיתנו את הנשימה
בכל שניה אנחנו נושמים ויכולים להפסיק
להיחנק מהאוויר של עצמינו
אנחנו נעלמים כל הזמן
אנשים בכל העולם נופלים בלי שאנחנו מנידים עפעף
אני לא קולטת את זה
אני לא מבינה למה להיקשר לאנשים
למה לפתח אופי
כשהכל נגמר
אנחנו בסך הכל עוד חיה. שנולדת, ומתה
שנושמת, אוכלת, מזיינת, ומתה
וזהו
אנחנו לא צריכים להתגאות בכלום. אנחנו צריכים להתבייש בעצמינו
אנחנו סתם עוד זן של יונקים מתוך קבוצה ענקית של בעלי חיים
אנחנו סתם
עוד נקודה חסרת חשיבות באטמוספרה העצומה
איך זה שאנשים ניהנים לחיות, כשהם בעצם כל שניה מתקרבים קצת יותר למוות שלהם
למה ליהנות ולצחוק ולשמוח
כשנמציא תרופה למוות, אז נוכל להתגאות. אז מה אם זה לא טבעי, זה הפיתרון להכל
לפחדים הכי גדולים שלי
אין לי סיבה להישאר פה
ליאור נבון היה מאושר
הוא משום מה
ניהנה מהכל בעולם הזה
ניהנה לנשום אוויר
ניהנה להצחיק וניהנה לשמח אחרים
והנה הוא
עוד אחד מהאנשים הנופלים
נעלם
בגלל שלרגע אחד לחץ על הברקס באופנוע שלו ופנה חד מדי
הוא העריך את הנשימות שלו
את החיים שלו
והוא כבר לא כאן
נעלם
ליאור נבון ת.נ.צ.ב.ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: