עמדתי קפואה באוטובוס. פשוט קפואה. באיזה שהוא שלב האיש לידי שאל אותי אם אני בסדר, כי אני נראית קצת חיוורת.

אני לא בסדר, אף אחד באוטובוס המגעיל הזה לא היה בסדר.

תמיד כשאני שומעת על מקרה, אני נהיית טיפוסית ואומרת מה הייתי עושה, איך הייתי מגנה על החלש והצודק, איך הייתי צועקת ומצליחה לשכנע את כולם. אבל כשזה קורה לי מול העיניים ואני לא עושה כלום, זה מרתיח . זה הכי כואב לי בעולם

וכשהאבא האתיופי ושתי ילדותיו הצתמקו וישבו על כיסא אחד באוטובוס, ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש.

ראיתי בעיניים של הילדה הקטנה שחם לה, שהיא מרגישה כל כך רע.

מוליהם ישבה מבוגרת שתפסה שתי מקומות, וביקרה אותם בעיניה

ואז

אז הילדה הקיאה

ממש קצת, על הרצפה, ובכתה בשקט. לא צרחה, לא עשתה רעש, בקושי לכלכה

ומי שדווקא כן לכלכה, הייתה המבוגרת

התחילה לצעוק, שזה הדבר היחיד שהאתיופים מביאים איתם

מחלות

וכולם קפאו. חלק רצו לצעוק עליה, חלק רצו להסכים איתה, אבל היה שקט מוחלט. האב המובך ושתי ילדותיו ירדו מיד בתחנה הבאה, כמובן אחרי שניקו את הרצפה. ראיתי בעיניה של הילדה עצב, היא התחרטה על מה שקרה

למה היא אמורה להתחרט, למה היא צריכה להתחרט? היא חולה, זאת לא אשמתה

זאת אשמת כולנו, שלא עשינו כלום

אשמתי, שלא באתי לאישה הזאת, והבאתי לה הרצאה בנושא של כבוד, וזכויות

פשוט מגעיל