זה היה לילה חם, רותח. אני זוכרת שהסתובבתי בחוץ עם האייפוד והזעתי, הרגשתי מוזר.

תמיד היה לי קישור בראש של קור ללילה. תמיד כאשר חשבתי על חושך, עברה בי צמרמורת כאילו קוביית קרח ענקית ליטפה לי את העור.

אבל הלילה הזה הוכיח אחרת, הרגשתי כאילו הלב שלי נמס והעיניים שלי נעצמות מגלי החום.

עלה שיר רועש באייפוד, שנאתי את זה. תמיד פחדתי מהחושך, ויותר מזה, פחדתי כשהמוזיקה שאני שומעת גוברת על הרעשים של הלילה. הרגשתי תמיד, שאיזה שודד או רוצח שומעים כמה המוזיקה חזקה ומנצלים את זה לטובתם. תמיד באמצע שירים חזקים הייתי מסתובבת אחורה בבהלה, כאילו שמעתי צעדים.

אבל לא העברתי שיר הפעם. נתתי לבאסים ולתופים להשטלת על עור התוף שלי, להתמקם לי במוח ולהפחיד אותי. קצת ניהניתי מזה, זה הביא לי ריגוש לימי הקיץ הרגילים

ואז שמעתי צרחה

לא הייתי בטוחה אם זה בא מהשיר או מבחוץ, אבל כילדה חסרת כל אומץ או דמיון מפותח, שכנעתי את עצמי שהצרחה זה חלק מהשיר. ואז שמעתי עוד צרחה, באמצע שהזמר שר שורה מהפזמון. כאן הבנתי שמדובר במשהו חיצוני, והורדתי לאט לאט את האוזניות.

התקפלתי על המדרכה. כאשר אני מסתכלת אחורה על היום ההוא, זה וודאי היה אינסטינק מוזר. אבל הייתי ילדה כזאת, ילדה פחדנית ומאותגרת. לא ידעתי מה לעשות, לאן לברוח, עם מי לדבר. שנאתי צרחות, שנאתי את הלילה, שנאתי את האייפוד שלי, שנאתי הכל

'אני יודעת שאני דרמטית' אמרתי לעצמי

'אני יודעת אני יודעת אני יודעת' לחשתי

זזתי קדימה ואחורה, מקופלת בתוך עצמי, מזיעה, בוכה, לחוצה כל כך. 

אמא כבר מזמן אמרה לי שאני צריכה ללכת ליגאל, הפסיכולוג המשפחתי שלנו. אבל לא אהבתי את יגאל, הוא תמיד היה מתנשא מעלי, זורק הערות חסרות טאקט על החלומות שסיפרתי לו. פעם אחת, סיפרתי לו שחלמתי בלילה על אבא. חלמתי שאני עולה על הקבר שלו, על קצות האצבעות, ומתחילה לרקוד עליו. לא סתם ריקוד, ריקוד עם מוזיקה של מוצארט. אבא כל כך אהב את מוצארט

ואז יגאל אמר 'אבל את בכלל לא יודעת לרקוד, אני זוכר שהייתי במופע סיום שלך ולא השתתפת באף ריקוד'.

שנאתי את יגאל, זהו, החלטתי. יגאל נכנס לרשימה השחורה שלי.

הייתה לי רשימה שחורה ארוכה כל כך. זכרתי את כל השמות שהכנסתי לרשימה, שכללו בתוכן בין השאר את אמא, את השכן ממול, את רוב הבנות מהכיתה שלי, וכמובן, את יגאל. האנשים שהיו אצלי ברשימה השחורה זכו ליחס שונה ממני. יחס של ילדה מפגרת. ידעתי איך לגרום להם לחשוב שיש לי בעיות, ידעתי שבעיקרון, מתחת להכל, אני כמו כולם. אבל האנשים ברשימה השחורה הזאת, הם דרשו את זה. הם דרשו שאני אשקר להם, שאני אתנהג כמו ילדה מפגרת.

אבל אז, באותו לילה, ברחוב, השקרים והבעיות שלי התחילו להשטלת עלי. באמת פחדתי מהחושך כל כך, פחדתי מהצרחות. ידעתי שזה יבוא מתישהו, שבאיזה שהוא שלב בחיים שלי, אני באמת אתחיל להיות מפגרת. אבל זה היה כל כך בהפתעה, לא צפוי. וכך ישבתי, רועדת וסגורה בתוך הגוף והמחשבות שלי, נוגעת בריצפה בשביל להרגיש שאני לא נופלת.

שעה שלמה ישבתי ככה, שעה שלמה עד שאמא מצאה אותי ולקחה אותי לבית חולים.

שעה שלמה עד שמישהו נזכר בי , עד שמישהו דאג לי.

שעה שלמה