תחילה הם הורידו את הקסדות שלהם.

עכשיו הראש שלהם היה חשוף, פגיע, רגיש.

הם עמדו בשורה מולי, ולחשו לי דברים.

לאחר מכן, הם פשטו את השריון מעליהם.

הגב והבטן כעת היו נתונים לאוויר ולשמש, אחרי שנים של חנק.

הלחישות שלהם נהיו לפתע ברורות יותר, הם חזרו על אותם שתי מילים

"הכל דפוק"

הם אמרו

"הכל דפוק הכל דפוק הכל דפוק"

כמה מהם בכו, בכי יבש. בלי צעקות או קולות או רגש, פשוט דמעות, שירדו להם מהעיניים ישר ללחיים ומשם לצוואר. עברתי ליד כל אחד מהם, וניגבתי לו את הדמעות מהעיניים. חלק מהם גם הושיטו יד ומחקו את הטיפות מהעיניים שלי.

הם הפשילו את מכנסיהם וזרקו את הנעליים שלהם לאדמה, וכעת היו כמעט ערומים. חמישה אנשים שתמיד ראיתי חזקים וחסרי רגשות, הצמקו מולי, קפואים, פגיעים כל כך. "הכל דפוק" הם המשיכו.

השכבתי את כולם על האדמה, ליטפתי אותם ושרתי שיר קצר.

הרדמתי את חמשת הגברים האלה, בדמעות וצלילים גבוהים.

אחד מהם, ששכב בצד, בפינה, המשיך עוד להזיז את השפתיים מבלי להוציא אף קול מהפה.

"הכל דפוק" התנועות אמרו, צרחו, בכו.

"הכל כל כך דפוק"

נשכבתי לידו ובכיתי כל כך.

"אני יודעת"

לחשתי לו

"אני מבינה"