היא ישבה בפינה.

ממש רגע לפני זה הייתה מרכז הערב. כל הדמויות דיברו איתה, רצו חלק ממנה, הקשיבו לה בכליון עיניים

ועכשיו היא ישבה, מקופלת לתוך עצמה.

כי ברגע ההוא שעמדה שם והרגישה על גג העולם, הבינה שהן לא מקשיבות לה, כל הדמויות האלה.

זה רק המקום שעמדה בו, החיצוניות שלה. זה מה שמשך אותם כל כך. היא קלטה שברגע שתרד, תחליף אותה מלכה אחרת. תתפוס מיד את מקומה. הדמויות ייתהו לרגע מה קרה, ואז יעריצו את המלכה החדשה. יישכחו הכל, אתת כל עברם, ויעריצו את העליונות החדשה שעומדת מולם.

וכך קרה. שניה אחת עמדה על הבמה ומסביבה ידיים שנשלחות אליה בהערצה, ושניה אחרת התקופפה וזחלה בין הרגליים הלבנות של הדמויות.

היא הגיעה לפינה בקצה החדר, וצפתה איך בין רגע עלתה מלכה אחרת. יותר יפה, יותר מושכת, יותר קריזמטית. כל הדמויות מיד העריצו אותה, אך היא, היא ישבה בפינה והקשיבה לדבריה של המלכה החדשה.

שטויות. מה שאמרה היו פשוט שטויות. היא מלמלה וצעקה ושרה, בצורה נורא יפה כמובן, אך שטויות.

'ואולי גם מה שאני דברתי היה שטויות בעיני המלכה הקודמת?' תהתה לעצמה, מקופלת בפינה קרירה

ולפתע שמה לב, שבפינה מולה, ממש בקצה השני של החדר, ישבה המלכה הקודמת, זאת ששלטה לפניה. היא נראתה כה חלשה, חסרת אונים. מרחוק היה אפשר לראות סימני על הידיים שלה, וכמה מזרקים שפוכים על הרצפה, חצי ריקים, חצי מלאים, חצי מזוהמים, חצי טהורים.

המלכה הקודמת הרימה עיניים וצפתה בה. ואף שישבה כה רחוק ממנה, היא הרגישה כאילו המלכה הקודמת יושבת פה לידה, ולוחשת לה באוזן 'זהו. בישבילך, זה פשוט.. זהו. ברוכים הבאים לעולם האמיתי'. ואולי, רק אולי, העולם האמיתי יותר טוב.

'מספיק לי לדעת שבסוף, אני איתך, ונוכל להירדם ביחד.'

איך שהוא, הכל אפלו הרבה יותר טוב מההתחלה של הקשר הזה.

שלושה חודשים? זה רק ההתחלה.