"מה זאת אומרת?" שאלת , צועק קצת "מה זאת אומרת את לא זוכרת?" הטון שלך השתנה לכועס"איך את לא יכולה לזכור, מה.. מה זאת אומרת? אני לא מבין אותך, אני פשוט לא מבין" ועכשיו דיברת בצורה עצובה, מאוכזבת קצת.

"אני מצטערת" בכיתי. אני לא יודעת למה, פשוט בכיתי. זה היה אחד מהמצבים האלה בהם אתה בוכה למרות שאתה מנסה כל כך לא לבכות. אתה יודע שאם תבכה, האדם השני יחשוב שאתה מרחם על עצמך. אבל לא ריחמתי על עצמי, באמת הייתי עצובה. כל כך עצובה. "מתמונות אני זוכרת אותו, מסרטונים ש..."

"את הקול שלו, את הקול שלו את זוכרת?"

"אני יודעת שבסרטונים.."

"לא אכפת לי מהסרטונים. את הקול שלו, את יכולה לתאר לי? את החום שהיה בטונים הנמוכים שלו?"

"לא.. אני מצטערת כל כך"

"אל תצטערי."

שיקרת, אני יודעת כמה אני צריכה להצטער. דברים כאלה אני אמורה לזכור, אני אמורה לייחס להם חשיבות.

"אני כן מצטערת אבא."

חלמת על סבא שוב אתמול, והבוקר ישבנו בסלון וסיפרת לי את החלום. על איך שהרגשת כאילו אתה מחבק אותו, הרגשת שהוא באמת נמצא שם ביום ההולדת שלך. הרגשת את החום והביטחון והרעננות שהיה מפגין. ואז קמת, ונזכרת במציאות.

נזכרת בשנת 2001, בפיגוע במרכז העיר. נזכרת איך אבא שלך היה היחיד שנפגע, והיחיד שנפתר מהפיגוע הזה.

"אני לא זוכרת אותו כל כך" נפלט לי.

"מה זאת אומרת?" שאלת, צועק קצת

אני באמת מצטערת