להשתעל ולהשתעל

רק להוציא את הכל מהגוף, את כל העשן

אבל עזבו רגע את העשן, הוא כל כך שולי בכל הסיפור הזה.

אני מנסה להוציא הכל

ועם כל שיעול זה נדחק רק פנימה, אל תוך הבטן, יורד אל  הרגליים ומסתחרר לי בגוף.

אני משתעלת כל הזמן, במיוחד כשאני ישנה. כשאני חולמת סיוטים מציאותיים דמיוניים כל כך, ומנסה לצאת החוצה, אני משתעלת. ואני קמה, אבל לסיוט המציאותי שלי. שהוא רק מציאות, ללא דמיון. המוח חי אך רדום, ואני חיה משיעול לשיעול, מאכזבה לאכזבה. אני לא מצליחה ליהנות ולנצל את השלווה הזאת. אם בתולדות אומנות לימדו שהצבע הירוק וקומפוזיציית הטבע מביאה איתה תחושת רוגע, אצלי זה הפוך.

אני כל כך לחוצה וכל כך עצובה

וכשאני מחייכת אני שותקת, רק מחייכת בשביל לרצות לחייך

אז אני אמשיך להשתעל, ואולי חיוך אמיתי ייצא

אבל הזקן באוטובוס צועק עלי שזה חוצפה להתשעל ככה, אני אדביק עוד את כולם.

ואולי

אם ידבקו

אני לא יהיה לבד כאן יותר.

 " I have given Truman the chance to lead a normal life. The world, the place you live in, is the sick place. "