פאזל אחד

קטן וכל כך קל

הרכבתי בשניה את השמיים ואת האדמה ודמות אחד שיושבת

והייתה לי חסרה חתיכה אחת, כדי להשלים את הכל.

החתיכה עם הפרח, הפרח הקטן הזה, הפרח הצהוב. הפרח שמצוייר על חתיכת קרטון זול, הוא היה כל כך חסר לי.

וחיפשתי מתחת למיטה ומתחת לארון, ופתחתי את המקרר ועליתי למרפסת, אבל הפרח לא היה שם.

אז נשארתי על המרפסת, הדלקתי סיגריה ובכיתי כל כך.

כי פרח כזה קטן, זה כל מה שחסר לי עכשיו.

הדבר שישלים את הכל, שיעשה את הכל ברור, אמיתי.

אני חושבת שכשכעסת עליו, על זה שהוא מתנהג כאילו אין לו ערך לחיים, לא הבנת משהו בעצמך.

אין לי מצלמה בתוך הראש שלו ואני לא יודעת מה הוא חושב, אבל מבחינתי, באמת אין ממש ערך לחיים.

לא במקום הזה, בעולם הזה, במיוחד בעיר הקטנה שלנו.

זה לא טבעי שכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית, יש את הקול הזה מאחורי המוח שלנו שמזהיר אותנו, אולי יהיה פיגוע.

זה לא טבעי שהרכבת הקלה מלאה ביותר שוטרים מאשר חרדים.

זה לא טבעי שבודקים את התיק של ילדה בת חמש עשרה בכניסה לחנות, ומזמינים משטרה על מסמר שמוצאים בתיקה.

זה לא טבעי שהמדינה שלנו עומדת להתפורר.

ולא, אני לא ימנית ולא שמאלנית כי אי אפשר לקחת צד בעניין הזה.

לא בגיל הזה לפחות, ממש לא. אני לא מסכימה עם כל מה שהחברה שלנו עשתה בשנים האחרונות מערבים ולערבים, אבל המדינה שלי היא שלי. והיא הבית שלי והשפה שלי והאדמה שלי והטבע שלי. זה או אנחנו או הם, אני לא יודעת ולא רוצה לדעת מה עומד לקרות עוד כמה שבועות.

וברור, זה לא שחור ולבן. ויש עוד אפשרויות, ויש ויתורים, ואולי יש לי דעה של ילדה בת שלוש. אבל אני באמת מפחדת.