להמשיך לרדוף, גם אם זאת נהיית אובססיה?

לפני כמה חודשים אובחנתי

רק להגיד את זה גורם לי להישמע כל כך משוגעת מדי. כן, פשוט משוגעת מדי.

אבל אני לא

כי כשאני מחייכת, אני מחייכת. עם השיניים והחצי גומה בצד ימין והעיניים נעצמות קצת ושמח לי בפנים.

הכל משתנה כשאני עצובה

"זה לא קשור נעמי. חצי קופסא ביום לא עוזרת לכלום. גם לדיכאון, יכולות להספיק לך ארבע סיגריות ביום ואני מבטיח לך שהכל יעבור ותהיי מאושרת"

נחמד שאתה מבטיח, באמת נורא נחמד. ונחמד שאת אומרת לי שאני סתם, סתם לא יודעת ליהנות מהחיים. שאני מוקפת אנשים ואני רק צריכה למצוא את נקודת האור הקטנה הזאת בכל רגע, ואז אני לא אהיה עצובה, בכלל לא.

אבל את מבינה שאני שוברת את הרגליים והידיים בניסיון לחפור איזה בור קטן שיוביל אותי לנקודת אור אחת כזאת? מספיקה לי אחת ביום. נקודת אור אחת ביום, אבל גם היא חבויה מעיני ואני משתגעת רק מהניסיון למצוא אותה.

זה לא קל, וזה לא אני. אני לא מחליטה מה אני, אני לא מחליטה מה אני מרגישה עכשיו. אתה לא צריך להתייחס אלי כמו ילדה מאובחנת ומפגרת בישביל שאני יהיה יותר בסדר. זה לא עובד ככה, בכלל לא.

תתייחס אלי כרגיל. תגדגד אותי לפעים עם הבדיחות השנונות שלך ותקשיב לי לפעמים, פשוט תקשיב. אתה לא מבין כמה זה משמח. זה יעבור, התקופה הזאת, תקופות משתנות, אני משתנה בהתאם אליהן. ודיכאון זה לא לחיים, אז אל תוותר עלי.