מיכאל ומישל התאהבו בכיתה י'. פשוט ככה, סתם, באמצע הסתיו, הם נכנסו אחד לשני לחיים ומאז- לא יצאו. אף אחד מהם לא חיכה לזה, לא חיפש אהבה. הם מצאו בלי לבקש. 

כשישבתי עם מישל על כוס קפה, לפני כמה ימים, שאלתי אותה איך זה. איך זה שכבר שלושים שנות נישואין אינן מפורקות על ידי ריב אכזרי או שטותי. מישל חשבה, ולרגע עיניה התמלאו בדמעות של געגוע לימי העבר. 

"הוא לימד אותי לא לריב" היא חייכה"פעם אחת, בגיל 17, מיכאל עשה משהו שלא מצא חן בעיני. לא חשוב מה ולמה, הוא עשה את המעשה, ושנינו ישבנו בכיתה אחרי בית ספר. שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, הייתי עצבנית. התחלתי להתלונן ולהתלונן, דברים מוצדקים שהיו לי את כל הסיבות בעולם להגיד. מיכאל קיבל את זה, אבל עצר אותי. השתיק אותי באמצע איזה משפט. לרגע, זה רק הרגיז אותי יותר. אבל בדיוק אז הוא לימד אותי. הוא שתק לכמה שניות, ולאחר מכן אמר ' אני יודע, אני מצטער, ואנחנו נמשיך לדבר על זה עוד רגע, ותוכלי לחזור על זה עוד עשרות פעמים אם את רוצה. אבל תחשבי שניה. למה את יושבת כל כך רחוק ממני?'

לא הייתה לי תשובה. אז התקרבתי אליו עד שהחזקנו יד ביד. 'ולמה הטון שלך גבוה? אני ממש פה לידך'. חייכתי.

ואז חזרתי בדיוק על אותן התלונות שהזכרתי מקודם. אך הפעם בטון רגוע, מחובקת עם מיכאל, שומעת את נשימותיו. וכך הכל הסתדר. דיברנו ככה עוד שעתיים, עד שהשרת העיף אותנו הביתה. זה לא שלא היו לי ולמיכאל ריבים כבר שלושים שנה. זה לא טבעי ככה. זה פשוט ש.. יש ריב ויש ריב. את יכולה לצעוק ולהתלונן , או יותר גרוע לשתוק ולשמור הכל בפנים, אבל מזה לא ייצא לך כלום. אם את אוהבת אותו, את תישבי מחובקת איתו, ותלחשי לו שהוא פגע בך. רק ככה הוא יבין, ויתקן."