"תפסיקי

תסתכלי על עצמך.

את צריכה להירגע ילדה

לנשום קצת ולעשן יותר ולהירגע

כוסאמק תירגעי תראי מה את עושה לעצמך"

הרמת לי את השרוול של הסוודר והסתכלת לי על היד

"תסתכלי על זה ותראי"

הצבעת לי על שני החתכים החדשים שעוד מדממים לי על העור

"תסתכלי על זה" צעקת

"מה את עושה לעצמך ?" ריחמת קצת

"מה עובר עליך, אני בחיים לא אבין. אני באמת לא מבין למה את עושה את זה, מי גורם לך לעשות את זה.

הכל קשה וכולם עוברים את אותו חרא. את לא מיוחדת, יש לאנשים יותר סיפורים מהסיפורים שלך.

את צריכה פרופורציה קצת אהובה, לקחת צעד אחורה.

עוד שנתיים את תסתכלי על זה ותרצי להרביץ לעצמך מרוב שהיית סתומה. דיי, יש לך אחלה חיים. תפסיקי להתלונן"

זה לא בא ממקום כזה, חשבתי. אבל הוא באמת צודק

זה קשה להודות בזה, אבל צריך 

כולנו ילדים של רחמים עצמיים, זה דור כזה. לא משנה כמה אנחנו אומרים שלא, אנחנו רק מחפשים את זה. את הרחמים המגעילים האלה.

אבל כל יום ויום וכל חתך אני אומרת לעצמי שזה רק בשבילי

ואולי זה כן ואולי זה לא, ואם זה כן אז זה כואב אפילו יותר

אני חושבת שכל החרא הזה עשה לי רק טוב.

כי הנה , אני מסתובבת עם חיוך על הלב

ואני מקווה שהבחירה שנעשתה הייתה הנכונה אבל גם אם לא וגם אם כן, אני שלמה עם מה שהיה.

ואני מרגישה מאוהבת כמו בכיתה ד'

ויש לי פרפרים כשאתה מתקשר

ואני מנסה להיראות יפה ואני משקיעה ואני כל כך רוצה שזה יעבוד