לא אכפת לי שכל שנה באותו יום אני אכתוב כמעט את אותו פוסט על אותו בן אדם.

היום באה אלינו אמא שאיבדה את הבן שלה בפיגוע, ודיברה שעה רק עליו. היא הזכירה את הפיגוע רק בכמה מילים נלחשות. היא דיברה שעה וחצי על הילדות שלו, על האופי שלו, על השירים המצחיקים שהוא כתב בכיתה ו, על הציונות והדתיות שבו. היא דיברה יפה, לדעתי. ובסוף השעה וחצי האלה אמרת לי " היא יותר דיברה בשביל עצמה מאשר בישבילינו". אתה צודק לגמרי, אבל לדעתי זה דווקא טוב. זה טוב לה לדבר על זה, לראות שהיא לא לבד. היא מדברת ומספרת ומכירה לנו אותו, וככה היא יודעת שהוא לא ישכח. שלמרות שהוא אחד מהאלפים, הוא לא יישכח. כי אנחנו כמעט מכירים אותו.

כשאני אהיה גדולה, אני גם אלך, כל יום זיכרון לבית ספר שונה ואספר את הסיפור שלי. כי גם לי חשוב שיזכרו.

אני אכנס לכיתה, אני אהיה בסביבות גיל ה40, עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ומדבקה על הצד השמאלי של החולצה. אני אתיישב מול כיתה של 30 ילדים, שייסתכלו עלי בחיוך מרחם ומשעומם. ואז אתחיל לספר . אני בהתחלה אגיד שאצלי, זה סיפור קצת שונה. אני בקושי זוכרת אותו, אני בקושי יודעת לתאר את האופי שלו. אני אחייך ואומר שהזיכרונות הן כולם מתמונות וסיפורים. אני אומר שסבא מת באינטיפדה השניה בשנת 2002. הוא נפטר בפיגוע, כשהלך לקנות מנת יום הולדת לאשיתו, סבתא שלי. הפיגוע היה במרכז העיר, והוא היחיד שנהרג. השם שלו חרוט על סלע בפינה קטנה ברחוב יפו בירושלים. אחר כך, אספר שהוא היה איש גדול. הוא עישן מיקטרת ושתה שוט של ערק כל בוקר. הוא רכב על אופניים עם מנהיגים גדולים של ישראל. הוא התחיל לצייר בגיל 70 כשאבא שלי קנה לו צבעי עיפרון, והספיק להגיע למוזיאון בפחות מעשר שנים. הוא רץ כל יום, ופעם הציל את סבתא שלי כשהיא החליקה מהמרפסת בשלג. בקידושים ובחגים הוא היה שר את הכתוב, והיה מצמרר את כולנו. הוא היה אבא אוהב ובן למשפחה גדולה, היו לו עוד תשעה אחים. היו לו הרבה כתמי עור, אבל הוא לא היה קירח. היה לו שיער מלא וקצת לבנבן. אני אסיים ויאמר שהפעם האחרונה שהמשפחה ראתה אותו הייתה כשנרדמתי על ברכיו אחרי ארוחת שישי. 

הוא לא היה איש ששינה את המדינה, אבל הוא גם לא היה סתם. הוא איש שצריך לזכור. 

וככה אבלה את כל ימי הזיכרון שלי. אני אהיה מהנשים המבוגרות שאתה אף פעם לא מבין מי הן ולמה הן נמצאות בטקס בבית ספר שלך.

ואני אחייך כי אני אדע שאני את שלי עשיתי, ושסבא מרוצה.