את רגועה. זה הרגע הכי טוב ביום שלך. את מוגנת ונושמת וניהנית. הפרצוף שלך רפוי, הגוף שלך משוחרר, ואין תחושה יותר נעימה מאשר התחושה שנמצאת בך כרגע. את רוצה להמשיך ככה עוד שעות, כי את יודעת שזה ישפר לך את כל היום, אולי אפילו את כל השבוע.

אבל אז זה נכנס בך. ואת מתחילה להזיע ולפחד ואולי קצת לצעוק והלב שלך פועם כי העלילה משתנה. את כבר לא מוגנת בכלל, אבל את גם לא מודעת בכלל. את לחוצה ועצובה ובורחת כל הזמן, ואין לך שום דבר לעשות עם זה. את בטוחה שזה יהיה המצב לעד. את כלואה בזה, ואין לך דרך לצאת, כי זה פשוט שם. את רוצה לצרוח ולבכות אבל את לא יכולה, רק אחר כך את תוכלי.

ואז את מגיעה למצב הביניים, בין הגיהנום לגן עדן. את מעופפת באוויר חסרת אונים, ואת כבר מודעת לכך שאת יכולה לשנות את המצב. יש לך בחירה. או להישאר במצב הנתון, ואולי העלילה תשתנה, או לבחור בבחירה השניה. את אף פעם לא תבחרי להישאר במצב הנתון, כי את מפחדת מדי. אולי את תיפלי חזרה לגיהנום, גן עדן נראה רחוק מדי. אז את בוחרת בבחירה השניה. ואת קמה. את במיטה שלך, את מרגישה שאין אוויר בחדר, ואת נזכרת לאט לאט במאורעות הלילה. את יודעת שלא תוכלי לישון היום שוב. וכשהפחד הכי גדול שלך הוא שינה, המצב מזדיין מאוד.