יותר מוגנת

האצבע עוברת על הגב שלי

מהעורף

לעמוד השדרה

לגומות למטה

ועם כל מגע באה צמרמורת, כמו גל, עוטפת אותי, העור שלי נהיה נקודות נקודות

ואני נושמת עמוק ומחייכת קצת

וזה מושלם. זה באמת מושלם.

אבל הרגע עובר

אבל ברור לי שהוא יבוא שוב

אני עולה על הר

קשה לי נורא. אני עם הנעליים הכי איכותיות ועם בגדים רפויים ותיק קל, אבל קשה לי. יש רוח וקצת קר, ואני נאבקת בחיות ובסלעים.

רע לי. יש לי בחילה והתייבשתי ואני רוצה רק לעצור ולהישכב על האדמה וללכת לישון. אבל אני לא עושה את זה, כי משום מה, אני בטוחה שברגע שאגיע לפסגת ההר, הכל יהיה מושלם. לעד. ככה, כי השקעתי ומגיע לי.

אז הגעתי לפסגת ההר. וכיף לי נורא. אני עומדת שם ונושמת את האוויר הצח ורגוע לי כל כך. הגעתי, כי התאמצתי, ועכשיו הכי טוב לי בעולם.

אבל אז אני מחליקה על אבן קטנה ונופלת במורד ההר. את כל הירידה אני עושה בנפילות. הגוף שלי מדמם, ואני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר. אבל לא הגיע לי. הגיע לי להישאר על הפסגה. אני התאמצתי. אני הזעתי. אני השקעתי. אז איך זה שחזרתי שוב למטה?