הוא ישב לידי, קצת מזיע. אני חושבת שהוא רץ לאוטובוס. הוא התנשף מאוד, והלחיים שלו היו אדומות. הוא היה רחב מאוד, וביד שלו ראיתי כוספסאת סיגריות. 

ראיתי את החזה שלו עולה ויורד, אבל לא שמעתי כלום. כרגיל, אני בוחרת מה אני רוצה לשמוע במציאות הזו. והיום בחרתי קצת רגוע, מוזיקת טבע כזו. אין מילים, רק קצב איטי, ופסנטר.

ואז זה קרה, עם ראשונה מאז שהתחלתי עם זה.

האמת היא שציפיתי שזה יקרה מתישהו, כי זה נראה לי מוזר מבחוץ.

הוא הקיש לי על היד, והייתה לו הבעת שאלה בפרצוף. אז הורדתי אוזנייה אחת ושאלתי עם העיניים מה הוא רוצה.

"את כאילו מנותקת" הוא אמר

"את שומעת את המוזיקה שלך כל כך חזק, ואני רואה בעיניים שלך שאת מנותקת. זה דווקא די נחמד לי, כי אנשים תמיד בוהים בי באוטובוס כשאני יושב לידם. אני תמיד מכוער מדי בשביל היופי העירוני שלהם

- אבל את לא צריכה את זה. את מעופפת מדי. רדי קצת לעם, שבי ותביטי בחלון. תצוטטי לשיחה של האמא והבת הרוסיות שיושבות מאחורינו. תהיי מחוברת, את פשוט בעולם משלך".

הרגשתי כאילו הוא זקן ברחוב שצועק עלי לכבות את הסיגריה כי הפנים הצעירות שלי יהרסו, אז חייכתי חיוך קצת מזוייף וקצת עצוב והחזרתי את האוזנייה. הגברתי עד הסוף את הווליום ונרדמתי.

"תירגעי" אחזת לי בלחיים.

העתי אותך קצת הצידה במבט מבוהל

"אל תדבר אלי כאילו אני ילדה קטנה" סיננתי והמשכתי ללכת.

אבל הבנתי אותך לגמרי. הגיעה לי הצעקה הזאת. עזוב צעקה, הגיעה לי כאפה. 

הייתי חייבת להירגע, כי שיגעתי את עצמי ושיגעתי אותך.

החיים עוברים מלחץ ללחץ.

מהרגע שקבעתי תוכנית, אני נכנסת לחרדות. אני לא מספיקה כלום ותמיד השעה נגמרת לי מהר והדקות עוברות בשניות. אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם מהנסיון לרצות אותם. אני אף פעם לא אסיים עבודה שהתחלתי, כי יש לי מחוייבות להתחיל דבר אחר. אני לא אוכל להגיד לאדם לא , אפילו אם הדבר האחרון שארצה באותם רגעים זה לפגוש אותו.

אז כשאני יושבת באוטובוס חזרה מתל אביב אחרי יום ארוך כל כך

אני מרשה לעצמי לברוח לעולם האוזניות האדיש והסנובי

כי רק שם אני שוחכת מהכל

ואף אחד לא יצעק עלי "תירגעי" באמצע הרחוב.