המרחק בינינו הרגיש הרבה יותר גדול מאשר מרחק של שתי שכונות.

רציתי לקבור את עצמי בתוך השמיכה.

הנה שוב אני חוזרת לימים המגעילים שאני בוכה מכל שטות.

מזגתי לעצמי כוס יין והרגשתי עצמי קצת משוחררת, קצת לבד.

זה הרגיש ממש נפלא לרגע.

רק אני שם.

אבא בתל אביב ואחים בצבא ורות בשיעור ואני כאן.

ואני עצמאית. ואני לא קטנה בכלל ואני בבית לבד.

ואני שותה כוס יין.

אבל ההרגשה הטובה הזאת עברה בין רגע ונרקמה לה לאט לאט בחזרה המרירות של היום האפל הזה.

שלחתי לך הודעה כי ידעתי שאם אתקשר לא תענה.

ולא ענית.

וידעתי שראית ולא ענית.

כבר מזמן שחכתי על מה רבנו, אבל זה ממש לא שינה לי באותו רגע. כי מה שזכרתי זה שאנחנו רבנו ואתה לא עונה להודעה ואני בבית לבד עם כוס יין ויש לי בחילה.

הרגשתי לרגע כאילו אני בשפל. כאילו אני מתחת לאדמה, צועקת וצועקת, והקול שלי משתלב עם האספלט ונבלע בו כך שמעלי מתהלכים אנשים בלי שום מושג מה קורה בעולם התחתון.

הרגשתי שיש לי הכי הרבה צרות בעולם.

וידעתי שגם אתה מרגיש ככה.

ואז שמעתי את האזעקה.

פעימות לב

"הלו?"

"אני אוהבת אותך"

"אני אוהב אותך מאוד"

ישראל גורמת לך להבין כמה הבעיות שאתה מתעסק בהן הן התפל, וכמה חשוב להיות ביחד.

מלא זמן רציתי לכתוב את זה. כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן משהו שלא קרה במציאות. זה כיף לפעמים השראה מאקטואליה