נכון , החורף מציף אותי בחום עצמי ורצון להיכנס לתוך עולם המעיל האדום שלי ולא לצאת ממנו עד שיתבהר בחוץ.
אבל זה יותר מזה.
התחושה הזאת היא תחושה מגעילה.
להיבלע מתוך מעיל זה בסדר, זה חמים, זה מחבק.
אבל התחושה שעוטפת אותי ברגעים כאלה היא קרה ומרוחקת.
מבחוץ, אולי אני כן מראה את תחושת החורף.
אני דוחפת את הידיים שלי עמוק לתוך כיסי הבד הרחבים, מכניסה את הצוואר כמה שאני רק יכולה לצעיף ומסתכלת למטה.
אבל לזה אני מצרפת את האוזניות שלי. ואולי אותן אני צריכה להאשים בהכל.
כי ברגע שאני בוחרת את קטע המוזיקה הנכון לשמוע, אני מגבירה עד הסוף. אני לא שומעת את המכוניות, אני לא שומעת את הכלבים של הרחוב. אפילו את המוזיקה עצמה אני לא שומעת. אני שומעת רק רעשים, מרוב שהווליום חזק. וכואב לי באוזניים, זה כבר לא נעים. זה לא נעים בכלל.
אבל אני חייבת לעשות את זה. אני עושה את זה לעצמי וזה עושה את זה לי וזה פשוט חובה במצבים כאלה.
אני לא שומעת את הנשימות שלי. אני לא שומעת את הצעדים שלי.
אני רק שומעת את הבאסים הכבדים ומהגעילים ומסתכלת למטה על הרגליים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: