לפני כמעט שנה כתבתי את הפוסט הזה, והוא הגיע למומלצים.

והיה לי קצת מוזר, כי כתבתי שם על אדם שסובל ממחלה. אדם מסכן, שעובר כל יום ומצבו רק נהיה גרוע יותר.

היום האדם הזה נפתר. כן, היום, לפני 10 שעות, סבא שלי נפתר. בדקותיו האחרונות הוא כלל לא ידע מי הוא ומה הוא עושה בבית חולים, מדוע עיניים נועצות בו ומה הלאה.

אבל אני ידעתי מה הלאה. ואמא ידעה מה הלכה. וכרמל ומיה ורות ואבא וכולם ידעו מה הלאה.

ולמה זה מוזר?

כי כשקוראים על אדם מסכן, אז מרחמים. למה מגיע לו אלצהיימר? למה מגיע לו רע? למה מגיע לו מוות כל כך קשה?

וזה שוב. זה מוזר. ולמה ?

סבתא שלי עדי נהייתה אלמנה בגיל 23. היא חיפשה מהר חתן, בגלל הילדה בת שנתיים שהייתה בזרועותיה. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה לבד, וידעה שלטובתה ולטובת הילדה, היא צריכה להתחתן. אבל היא טעתה, את זה לא ידעה בזמנו. אז היא מיהרה להתחתן עם הבחור הראשון שמצאה, ולו קראו מרדכי. הוא היה שנון, מצחיק, ניהנה מהחיים. עישן, שתה, חייך, ורצה להתחתן איתה. 

אז הם התחתנו, ונולדה אמא שלי. הוא הביא איתו, מהגירושים הקודמים, את כרמל, אחותה החורגת של אימי.

אז כעת, הן היו שלוש. הילדה של עדי ובעלה שנפתר, הילדה של מרדכי ואישתו לשעבר, ואמא שלי, הבת של עדי ומרדכי.

אבל מרדכי היה רע. פשוט כך. אין לי עוד דרך לתאר אותו. הוא השפיל וצעק ורב והתחתן בשביל הכסף. הוא היה שותק ומקלל וצורח ושואף ונושף את העשן על פרצופי ילדותיו הקטנות. ברגע שאמא שלי יכלה, היא ניתקה איתו את הקשר והבריחה את עצמה מחייו. ומגיע לו. לא הגיע לו אותה, לא הגיע לו את עדי. ואולי זה חטא לדבר כך על אדם שנפתר, אבל אני לא מצליחה להתנער מהעובדה שסבא שלי כבר לא איתנו, והדבר היחיד שמעסיק אותי זה שעצוב לי על כך שמותו לא משנה לי שום דבר בחיים. וזה, ללא שום ספק, אשמתו.

מרדכי תמיד היה צובט לי בלחי, שואף מהעשן ואומר 'היום קוראים לי מרדכי. וכשאני אמות, אז תקראו לי מרדמת'