ב19:00 הגעתי אליו, נמרצת ומוכנה לערב הגדול. סבא נפתר לפני שלושה ימים, ומאז הייתי חולה כל כך. לא יצאתי מהבית, לא נשמתי אוויר, וסוף סוף- סיבה ליציאה. ושנינו ממש לא תיכננו לוותר עליה.

ב20:00 הוא אמר לי שקצת כואב לו הראש. לא נורא, חשבנו שנינו, יעבור עד מאוחר יותר. כי אנחנו בטוח יוצאים, כי שנה חדשה, כי ב12 חייבים להיות קצת שיכורים בבר נחמד עם מוזיקה טובה, כי זה חלק מהמהות של להיות צעירים.

ב20:30 כבר התחלתי להיראות רע כמו שאני תמיד נראית בערב כשאני חולה. העיניים קצת התאדמו, נהיו עייפות יותר. לאט לאט התחלתי להתנשם בכבדות, לקנח את האף יותר. אבל זה לא משנה כלום. כי אנחנו נצא הערב.

ב21:00 הוא אמר לי שהכאב ראש מתגבר. הוא לא הצליח להתרכז וללמוד, ולא רצה לקחת כדור בשביל שאחר כך האלכוהול לא יעשה לו רע.

אבל עדיין יוצאים, כי חייבים לצאת. כי מה זה סילבסטר בלי יציאה מהסרטים ?

ב22:00 קראתי לו למיטה. נשכבנו שנינו, מחובקים, עייפים, חולים. "אבל עדיין יוצאים, נכון?" "בטח אהובה"

ב23:57 הוא ניער אותי. "שוש, מתוקה, מה השעה?"

נפלה עלינו תרדמת ארוכה, מחובקים ומחממים אחד את השני.

הסתובבתי, הוצאתי אנחת עייפות ובדקתי את השעון.

"עוד 3 דקות למנייאק"

"לא יצאנו, עלובים קצת"

"אולי לא עלובים בכלל"

ב23:58 התחילו קולות של זיקוקים. האורות הצבעוניים השקיפו על רצפת חדרו, ושכבנו מחובקים וצפינו והקשבנו.

ב23:59 הוא החל לספור לאחור, ואני חיבקתי אותו קצת יותר ושמעתי את פעימות הלב החזקות שלו.

20,19,18..

והגיע 00:00, לפני שהוא בכלל סיים לספור. חייכתי אליו בהתרגשות, והוא החזיר אלי מבט אוהב.

התנשקנו למשך דקה, והמשכנו, עד 00:04 להיות מחובקים חזק חזק. אני לא אשכח את הרגעים האלה.

איזה סילבסטר מתוק