אני לא מוכנה לעוף.

אני חושבת שמה שהחוק מקציב לי, מתאים לי בדיוק. ואולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או שהחוק התאים עצמו אלי.

יש עולם עצום בחוץ. אני יודעת את זה, אני רואה את זה, אבל אני לא יודעת אם אני מבינה את זה.

אבל חלקים אצלי בראש מתחילים לאט לאט להתחבר, ותחושת הבטן אומרת שעוד שנה וארבעה חודשים אני כן אבין את זה. ואז, רק אז אהיה מוכנה.

אני יכולה לצאת היום לעולם. פיזית, נפשית, אני מסוגלת. יש לי תמיכה ויש לי רעיונות ושאיפות, תנתקו אותי מבית הספר ותגידו לי ללכת- אני אלך.

אבל אני משוכנעת שאני אהיה רק חצי ממה שאוכל להיות עוד שנה וארבעה חודשים. עוד שנה וארבעה חודשים אהיה מעולה. אצליח, אצליח לעוף.

השנה, אם תשברו לי את המסגרת, אצליח לרוץ. וגם לרוץ זה טוב, הרבה אנשים רצים כל חייהם.

אבל אני

אני רוצה לעוף.

ואני רוצה מכינה ואני רוצה צבא ואני רוצה דירת סטודנטים עלובה תוך כדי לימודים באוניברסיטה עלובה עם עבודה עלובה בצד.

ואחרי זה , או אולי תוך כדי, לפרוח. להצליח. באמת באמת להיות מה שאני רוצה להיות.

ושוב, אולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או אולי החוק התאים עצמו אלי.

אני באמת מאמינה

שזה הכי נכון