אני חושבת שאצליח לבד. ואולי אני מכריחה את עצמי לכתוב את המילים האלו בשביל להרגיש ככה, אבל עדיין, יש בי סוג של ביטחון. שגם אם הכל ייגמר, בין אם בצורה טובה ובין אם בצורה גרועה, אני אתמודד ואצליח. ואני מקווה שכלום לא יקרה אבל אני רוצה להיות מציאותית. ובשביל להיות מציאותית אני כותבת את המילים האלו כאן ומנסה לשכנע את עצמי. יהיה בסדר, באמת. אני ילדה גדולה. ואם לא יהיה בסדר לרגע, אחר כך הכל יסתדר. כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להכינס למיטה. באמת, זה הכל. המסדרון לא ארוך, סך הכל המיטה שלי מאד קרובה אלי. רק כמה צעדים מהמטבח לחדר ולמיטה ואני ארדם והכל ישכח. כי הרי אני עייפה נורא וכבר שתיתי יין וצחצחתי שיניים. אין סיבה שלא ארדם ואצלול לעולם קצת טוב יותר, חסר דאגות. חסר דאגות כמו שהיה כשהייתי בת חמש. אז בעצם אני מונעת מעצמי כרגע את הטוב ביותר, ואני לא ממש מבינה למה. אני מכריחה את עצמי לשבת כאן ולכתוב את השורות האלו כאילו כמו סוג של מבחן, לראות אם אני אסגור את המחשב, אנשום רגע ובאמת אאמין בכל מה שכתבתי כאן. אני אצליח לבד, באמת. אני מאמינה בזה
אולי