בעיות עם דימוי עצמי לא תמיד היו לי. אולי בעצם כן, והן הוחבאו יחד עם עוד כל מיני תכונות שהחבאתי בשנים בהן לא הייתי אני. ועכשיו, עם הקילוף העצמי שלי, התכונה הזו בולטת אצלי יותר מכל השאר. 

אין לי בעיות בגב. כל עוד אני עושה כמה תרגילים הוא יכול להיות ישר ויפה וזקוף כמו כל גב אחר. אבל כשיש לי ספק כלשהו שמישהו בוחן אותי, שמישהו מביט על הגוף שלי ושופט או לא שופט ומבקר או לא מבקר, אני ישר מתקפלת. וככה נהיית לי גיבנת קטנה, וזה עושה אותי עוד יותר מכוערת, ואני מחזיקה את הידיים במין שילוב לא נוח כזה. 

היום הייתי ברכבת. בתחנה שלי, עוד לפני שהגיע הרכבת, היו שלושה עובדי בניין. הם צעקו ועישנו והיו קצת גסים בתנועותיהם. כשעליתי לרכבת יחד איתם, אחד מהם בחן אותי. כך במשך כל הנסיעה, גרם לי להתקפל עוד ועוד לתוך עצמי. כשירדתי במרכז העיר, הוא גם ירד, והחליק את היד שלו על הרגל שלי.

רצתי לבכות בסמטה הקרובה והתקפלתי עוד ועוד.

אני מקופלת עכשיו לגמרי ואני לא מצליחה להתיישר חזרה. ואחרי מיקרים כאלו, שאולי נשמעים כל כך סתמיים אבל משפיעים עלי כל כך, לוקח לי זמן ללבוש שוב מכנס קצר וחולצה משוחררת ולהרגיש יפה ומושכת כשאני יוצאת מהבית. אבל זה בעצם לא משנה, כי ברגע שחוזר לי קצת הביטחון ואני מתלבשת ככה שוב, מתחילים לבחון אותי שוב. ולהביט בי במבטים הגסים והדוחים האלה שאני כל כך שונאת ואז אני שוב מתחילה להתכופף עוד ועוד ולפני שאני שמה לב אני לא יוצאת מהבית ולא רוצה להרגיש יפה ורוצה רק להיעלם בין האנשים ושלא ישימו לב אלי בכלל.

רק כשאני איתך אני מסוגלת להרשות לעצמי לחשוף ולהיחשף. אז זה כלל לא משנה. אבל עכשיו אתה כבר לא כאן, אתה קצת רחוק. אז כשאני אבוא לבקר אותך אני ארגיש יפה, וכאן בבית ארגיש מכוערת. אני לא יודעת איך אני אסתדר עם זה, אבל זה טוב יותר מכלום.

אני רוצה להרגיש יפה כל היום. לא להיות תלויה באף אחד בשביל להרשות לעצמי להרגיש יפה. אבל זה לא עובד ככה