בימים קשים כאלה אני פונה למחשב בהיסוס ותוהה אם לפתוח כאן דברים.

התחושה הנוראית הזאת שאני חייבת חברה ואנשים בשביל להיות שמחה, ואם יום אחד אני חסרת תוכניות ולבדי בבית אני משתגעת, משתלטת עלי ועוד יותר מכערת את מצב הרוח שלי. אם היה לי ספר טוב או הייתה לי אפשרות להתחיל את הציור החדש המצב היה שונה, אבל מאחר ואני כבר 4 שעות לא עושה כלום, אני נמסה את תוך עצמי ומתחילה להימאס עלי החברה היבשה הזאת שהיא אני. אני רוצה ריגושים ואני רוצה דרמות, ואין שום סיבה שאני אכחיש את זה כי אני יודעת שזה המצב. לא נוח לי כשנוח לי, אני חייבת להיות בתנועה מתמדת עם חיי ועם הסיפורים. הבסיס הזה ותקיעת השורשים העמוקה שנהייתה לי השנה בירושלים מקשה עלי כי אני יודעת שהיא תכריח אותי להישאר פה, במידה מסוימת, תמיד. פתאום יותר ויותר אנשים נהיו לי חשובים מדי, ואכפת לי פה מכולם. אני אוהבת את הרחוב שלי ואת הבית שלי ואת המיטה שלי, ונהיה לי יותר ויותר קשה לנסוע למקומות רחוקים. אני מפחדת כי אני משעממת, כי אני לא עושה וכי אני לא יוצרת. אני קבועה במקומי ולא רוצה שינויים, אבל מצד שני אני מגיעה כרגע למסקנה שאני חייבת אותם.

מפחיד אותי הסיום שקרב אבל מצד שני אולי הוא רק ישחרר אותי מכל מה שקורה כאן. אני רוצה לברוח אבל דבוקה לאדמה.