כולם מבקרים את ביאליק.

יושבים ליד השולחנות המרובעים שלהם עם הספרים המרובעים שלהם והמשקפיים המרובעים שלהם, ומבקרים אותו.

"הוא מרחם על עצמו" הם אומרים

"הוא לא באמת בודד, יש לו הכל, מה בודד בו בדיוק?"

"הנה, עוד שיר. מאשים את כולם. עושה את עצמו מסכן. הוא לא מסכן. הוא סתם"

"אם הוא מצא אהבה, אז למה הוא מתלונן ?"

אפשר שיהיה לך הכל

ושתקבל הכל תמיד

ושיהיה לך את כל הכסף והמתנות

אבל אתה תרגיש ריק.

ותקבל 20 אסמסים ביום,

ויהיו לך 1000 חברים בפייסבוק,

ואבא יבנה לך בריכה

ואמא תקנה לך אוטו

ותמצא אהבה

ותמצא חבר הכי טוב

אבל עדיין תהיה בודד

ישבה שם בובה.

ממש שם, על הספסל, רחוק מכאן, ישבה בובה קטנה ומושלמת. ממש ככה, עם תלתלים וסומק וריסים מעוגלים ושפתיים קצת אדומות. העור שלה עשוי חרסינה, והיא לבושה בשמלה לבנה.

היא רק בובה. היא ממש לא מזיקה, היא אפילו גורמת לך לחייך, להיזכר קצת בעבר ובימים הצבעוניים.

היא מושלמת, כמו שהזכרתי. מושלמת כל כך.

ואז בא אדם שחור. לבוש שחור, חושב שחור, נראה שחור. היה לו קצת דם על הפרצוף, ועיניים שחורות ואדומות. הוא התיישב לידה, בספסל, ושפך עליה דם מזוייף. בעדינות הוא שפך, בזיוף מוחלט, על המצח. הדם טפטף לו עד שהגיע לסנטר. 

הבובה הייתה קצת פחות מושלמת.

ואז באה אישה לבנה. לבושה לבן, לגמרי. עם שיער לבן ועיניים כחולות וראש לבן לגמרי. היא ראתה את הבובה הקצת פחות מושלמת, ונבהלה קצת. אז היא לקחה הילה מזוייפת של מלאך ושמה אותה על התלתלים של הבובה.

עכשיו הבובה הייתה מכוסת דם עם הילת מלאך. היא הייתה קצת פחות מושלמת.

ואז הגיע נער כחול. מתבגר כחול, עם מחשבות כחולות ושיער כחול. הוא ראה את הבובה הקצת פחות ופחות מושלמת, ונבהל. לא מהדם או מההילה, היא פשוט נראתה לו תמימה מדי. אז הוא הוריד לה את השמלה הלבנה ושם במקומה חזיה עם פייטים ותחתונים ורודים. 

עכשיו הבובה הייתה מכוסת דם עם הילת מלאך וחזיית פייטים ותחתונים. היא הייתה קצת פחות מושלמת.

ואז עברו עוד כמה אנשים. אישה ירוקה ואיש אדום וילדה סגולה. ועוד כמה, ועוד כמה. כולם הביטו בילדה ונרתעו, ולא התקרבו אליה.

גם אם אני הייתי רואה בובה מכוסת דם עם הילת מלאך וחזיית פייטים ותחתונים לא הייתי מתקרבת.

ואז

ואז

ואז בא זקן שקוף. היה לי קשה מאוד בכלל לראות אותו.

הוא התיישב לידה, ולא זז למשך שעה.

ואז

ואז הוא לקח מגבון שקוף מתוך המכנסיים השקופות שלו, וניגב את הדם שלה.

הוא הוציא את הילת המלאך עם היד השקופה שלו

והפשיט את הבובה

עכשיו היא הייתה בובה ערומה, וקצת יותר מושלמת.

וכבר לא פחדתי בכלל 

היא ישבה עם רגליים פתוחות באמצע הגג של הבניין הנטוש באמצע שכונה אפורה באמצע הרצליה באמצע החורף באמצע היום. היא נשענה על המרפקים ונשמה לרווחה. כל הגוף שלה היה נקודות, עור ברווז וצמרמורות. היא מדי פעם רעדה או העבירה גל קור בגוף. היא הייתה עם גופייה וג'ינס קצת קרוע, כמו תמיד. לא היה לה כח לאכול, לא היה לה כח לעשן, לא היה לה כח לשים מעיל. היא פשוט ישבה שם, כמו כל יום, ולא עשתה כלום. היא האדם היחיד בעולם שגם הצליח לא לחשוב על כלום. פשוט כך, לשבת שם, כשקר ומצמרר, באמצע העולם, ולא לחשוב על כלום. או יותר נכון, לחשוב על כלום.

ואז היא שמעה צעדים. לאט לאט, זוג רגליים עולה במדרגות. צעד צעד, ועם כל צעד, פעימות הלב שלה גברו וגברו. היא עדיין לא זזה. אם היינו מסתכלים עליה מבחוץ היא הייתה נראית לנו בדיוק אותו דבר כמו שנראתה לפני רגע. אבל בפנים, בפנים הכל השתגע.

המחשבות החלו לרוץ במוחה, ולאט לאט העור שלה נהיה אדמדם. היא התחממה כל כך. בגלל זה היא לא לבשה מעיל. כי לא משנה כמה קר היה בחוץ, כאשר הייתה שומעת את הצעדים האלו, הייתה מתחממת כל כך.

הוא כעת עמד מאחוריה.

הוא ירק על הרצפה "שוב את פה?"

מלמל ובעט בה בגב התחתון.

"כן . אני פה שוב " היא לחשה

"את יודעת מה קורה היום " 

היא לא ענתה

"אני יודע שאת יודעת מה קורה היום. את פשוט פחדנית מדי אז את לא אומרת"

"נכון " היא אמרה.

"אז החלטת ?" הוא שאל , והתחיל ללכת. עכשיו הוא ניצב מולה, והיה הרבה יותר גבוה ממה שזכרה.

"כן .

אני נשארת."

הוא התקדם עוד ועוד לעבר פינת הגג. "אז בטוח ? " הוא שאל. ושוב היא לא ענתה.

כמה שהוא נראה חזק מבחוץ, הוא התקפל מבפנים. הוא כמעט בכה, אבל הוא לא רצה לקרוס מולה. הוא רצה כל כך שהיא תגיד משהו, שהכל יחזור להיות כמו פעם. שהיא תחליט שהיא יורדת עכשיו מהגג, שהיא שוכחת מה הוא עשה לה, שהיא נזכרת בשנים המדהימות שהיו להם. אבל מאז שהכל נפל, היא בקושי דיברה. היא רק ישבה על הגג ההוא באמצע, ולא הסכימה לרדת. 

הוא רצה להאמין שהיא עדיין אוהבת אותו. ולכן, לכן הוא הציב לה את התנאי. אמר שהוא נותן לה שבוע ימים לרדת מהגג. ואם ביום האחרון היא לא יורדת, הוא קופץ ממנו. והנה הגיע היום האחרון

והוא לא האמין. לא האמין שהיא לא וויתרה, שהיא לא סלחה.

הוא התיישב על המעקה, הסתכל למטה, והחליק.

והיא רק ישבה שם. חזר לה הקור, חזרו לה הצמרמורות, היא חזרה להישען על המרפקים. היא חזרה לחשוב על כלום, לעולם.

ישבנו בשולחן הארוך. בבית של סבתא שלי היו שלושה חדרי אוכל. חדר אוכל קטן, חדר אוכל בינוני וחדר אוכל גדול. ישבנו בחדר האוכל הגדול, שהיה מיועד להרבה אורחים. אבל הפעם החדר היה כל כך ריק.

זה היה ערב יום שישי. המשפחה שלנו אף פעם לא שמרה מסורת, כשרות, חגים או כל מה שקשור לעולם הדת היהודית. אבל עשינו את זה בשביל סבתא שלי, הכל עשינו בשבילה. בהתחלה, לפני כמה שנים, כשהיא הודיעה על כך שכל ערב שישי תהיה ארוחה בביתה, כולנו התייצבנו. כל ארבעת האחים, אבא, אמא, דודה שלי והילדים שלה. אבל לאט לאט, שבוע אחרי שבוע, הפסיקו להגיע אנשים. בהתחלה, הילדים של דודה שלי. הם עברו לגור אצל אבא שלהם בדרום ארץ. אחר כך דודה שלי עצמה לא הגיעה לארוחות, אחרי שהיא נכנסה לדיכאון והתבודדה בביתה. אמא שלי הייתה הבאה בתור, לא הראתה נוחכות בארוחות אחרי שאבא התגרש ממנה. וככה נשארנו אני, אבא שלי, ושלושת האחים שלי. 

אבל רק אז המצב התחיל להתדרדר. ביום שישי ההוא, כאשר ישבנו בשולחן הארוך, ראינו כי סבתא לא ערכה את הצלחות לדודה, ילדיה ואמא. עד אותו היום, למרות שכבר שנים לא הגיעו לארוחות, היא הייתה משאירה בשבילהם צלחות וכוסות. כאילו ציפתה או קיוותה שאולי יבואו, אולי יחזרו למסורת ויחזרו לכבד אותה. בגלל זה נשארנו בשולחן הארוך. הרי בהרכב המצומצם שלנו, גם חדר האוכל קטן היה מספיק מרווח.

אחרי שאבא הקריא את הברכה, התיישבנו לאכול. כולנו קיווינו שסבתא לא תשים לב, שיש צלחת אחת ריקה. שאפילו כאשר לא ערכה את הצלחות לאלו שידענו שלא יגיעו, הייתה עוד צלחת ריק. אחד ממנו לא בא, מההרכב קטן והשמור של סבתא.

רק באמצע הארוחה, פתאום שמתי לב שסבתא מיישרת מבט אל עבר הצלחת הריקה שהייתה ביני ובין רות. מבטה נפעם, עיניה נפתחו. 

"איפה גדעון?" היא שאלה. היה שקט

"איפה גדעון?" היא חזרה, בטון גבוה יותר, צורם קצת באוזניים.

"בצפון" אבא לחש.

"ומה הוא עושה שם?" היא לחשה חזרה.

"מתחבא ביערות ומחזיק נשק" אמרתי . רות נתנה לי בעיטה חזקה מתחת לשולחן

"גייסתם אותו?" היא שאלה, בקול מיולל, רועד קצת, מפוחד.

"לא אנחנו גייסנו אותו אמא, המדינה גייסה" אבא השיב, בקול יציב. אך הרגשתי שהוא עומד ליפול כל רגע.

"אם הוא לא היה רוצה להתגייס, הוא לא היה מתגייס." היא לחשה. שוב, הקול שלה רק גרם לי לרחם עליה. קול מסכן שכזה, קול שחתולים רעבים משמיעים בלילה מתחת לחלון.

"סבתא.." ניסיתי

"אם הוא לא היה רוצה להתגייס, הוא לא היה מתגייס." היא אמרה שוב, הפעם בטון מאיים. 

"סבתא.." ניסיתי להרגיע, שוב ושוב

"אתם שולחים אותו לשם, על מדים. הוא רק הופך להיות עוד אחד מכולם. עוד אחד ממחזיקי הנשק, עוד אחד מהרוצחים, עוד אחד מהנרצחים."

"אל תגידי את זה." ניסה גם אבא. אפילו הוא, הבן האהוב עליה, לא הצליח להביע רוגע בנפשה

בשבועות הבאים סבתא המשיכה לערוך גם את הצלחת של אח שלי. הצלחת נוטרה ריקה, ויכולתי לראות איך סבתא, מבלי שאף אחד כמעט ישים לב, מעיפה מבט לעבר הכיסא המאובק מדי דקה. אחרי המילים האלו של סבתא, הארוחה ההיא המשיכה בשקט מוחלט. סבתא נכנסה למיטה באותו ערב ובכתה, וכך שבוע שלם. היא לא ישנה, לא עצמה עין. כך כל ארוחת שישי, שבוע אחרי שבוע,השקיות השחורות בעיניים שלה רק גדלו והשחירו. האוכל נהיה חסר טעם כמו הצלחת המאובקת שחיכתה לגדעון, הברכה לפני הארוחה התקצרה והתקצרה ולבסוף לא טרחנו אפילו להגיד אמן. 

להרגיש בך.