קפיצה לפה וקפיצה לפה.

אני מרגישה שכל רגע אני נעה בין ים ויבשה, אני אף פעם לא על הקו באמצע. אני אף פעם לא מפסידה במשחק הזה, כי אני פשוט כל כך טובה.

אני כל כך טובה בלקפוץ ממצב כזה לאחר, משמחה לעצב, מתקווה לאכזבה. אני קופצת וקופצת וכבר כואב לי הלב וקצת הריאות, והראש מסוחרר כי זה יותר מדי תנועה. יותר מדי

אני לא יכולה להיות רק בים.

אני לא יכולה להיות רגועה

אני לא יכולה להבין שאתה אומר מה שאתה אומר וזאת האמת

אני לא יכולה להאמין לזה שאתה אוהב אותי, למרות שאני יודעת שאתה כן

אבל אני לא אתן לעצמי להאמין כי אני לא יכולה להיות בים כי הים הוא טוב מדי

הים רגוע

אומנם בזמן האחרון נהיה לי קצת יותר ים, וחוף ושמש ונשימות עמוקות וראש צלול

אבל לא מספיק. בכלל לא.

ואני לא יכולה להיות רק ביבשה.

אני לא יכולה להיות עצבנית ולחוצה כל הזמן

וטוב שכך, באמת שטוב

אבל אולי עדיף שאני כן אהיה רק ביבשה. שאני אהיה פשוט כל הזמן בחוסר רוגע מוחלט. אני דורכת על המדרכה הקשה

ויש עצים ויש רחובות ביבשה, ויש כל כך הרבה מכוניות שמאיימות לדרוס אותי כל שניה.

קשה ביבשה

אבל קשה לי להימלט ממנה.

בוא איתי לים

יותר מוגנת

האצבע עוברת על הגב שלי

מהעורף

לעמוד השדרה

לגומות למטה

ועם כל מגע באה צמרמורת, כמו גל, עוטפת אותי, העור שלי נהיה נקודות נקודות

ואני נושמת עמוק ומחייכת קצת

וזה מושלם. זה באמת מושלם.

אבל הרגע עובר

אבל ברור לי שהוא יבוא שוב

אני עולה על הר

קשה לי נורא. אני עם הנעליים הכי איכותיות ועם בגדים רפויים ותיק קל, אבל קשה לי. יש רוח וקצת קר, ואני נאבקת בחיות ובסלעים.

רע לי. יש לי בחילה והתייבשתי ואני רוצה רק לעצור ולהישכב על האדמה וללכת לישון. אבל אני לא עושה את זה, כי משום מה, אני בטוחה שברגע שאגיע לפסגת ההר, הכל יהיה מושלם. לעד. ככה, כי השקעתי ומגיע לי.

אז הגעתי לפסגת ההר. וכיף לי נורא. אני עומדת שם ונושמת את האוויר הצח ורגוע לי כל כך. הגעתי, כי התאמצתי, ועכשיו הכי טוב לי בעולם.

אבל אז אני מחליקה על אבן קטנה ונופלת במורד ההר. את כל הירידה אני עושה בנפילות. הגוף שלי מדמם, ואני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר. אבל לא הגיע לי. הגיע לי להישאר על הפסגה. אני התאמצתי. אני הזעתי. אני השקעתי. אז איך זה שחזרתי שוב למטה?

♥

אני חושבת שזה מוזר.

מוזר לי מצב כזה ומוזר לי שכשאתה מתקשר אני לא באמת כועסת או לחוצה או מפחדת

אני פשוט ריקה

אני ריקה ממילים להגיד לך ואני ריקה ממחשבות לחשוב עליהן בלילה

ואם אני בוכה כשאני חושבת על זה זה כי אין לי משהו אחר לעשות

כי נגמר לי מה לאמר ונגמר לי מה לחשוב. היה לי עומס יתר במוח וזהו, עכשיו אין כלום

וזה קצת מוזר וקצת כואב כי נהייתי חסרת רגשות לגבי מה שאני עושה ומה אני אומרת

ואולי זה טוב ואולי זה רע אבל זה המצב כרגע, וזה לא אני

אני חושבת שהכל לטובה, ומה שקרה היה אמור לקרות. אני חושבת שאם יש לך עוד משהו להגיד לי תאמר לי אותו כדי שתוציא הכל, כי לשמור בפנים רק יעשה הכל גרוע יותר.

אבל מצד שני, אני לא באמת חושבת.

הדבר היחיד שאני חושבת

זה שהמחשבות שאני חושבת זה מה שמצפים ממני לחשוב

אבל בפנים

הכל

ריק

הדם חזר לי על הידיים וכבר ממש לא אכפת לי