אני בטשטוש כזה כבר המון זמן.

אולי זה בגלל שאני כבר לא אוכלת הרבה, אולי זה בגלל שאני מאוהבת כבר כל כך הרבה זמן.

אבל החיים פשוט עוברים לידי ואני לא מייחסת לדברים חשובים משמעות.

בגלל זה אני גם שוכחת הרבה אירועים. לאחרים הם היו חשובים, ולי לא.

ובגלל זה גם קורה ההפך. אני מייחסת חשיבות עצומה לדברים כל כך קטנים, שייתכן והצד השני בכלל לא שם לב שקרו.

אני יוצאת 

ואני חוזרת הביתה

וזה מוזר, כי הרגע יצאתי

אבל אני באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני שיצאתי

כאילו היציאה

והשתיה

וההתרחשויות

לא שינו לי כלל

כי זה לא היה חשוב בכלל. ובוקר אחרי, לא בגלל האלכוהול, אני אשכח כל מה שהיה ולא אחשוב על זה לרגע. כי זה כלל לא חשוב. ואולי ההיא שפגשתי ביציאה ולא ראיתי אותה הרבה זמן לפני כן תחשוב על היציאה הזאת עוד ימים רבים, ותתגעגע אלי ותשמח שראתה אותי, אבל אני לא אתן לזה כל חשיבות. משום מה.

זה תמיד היה כך אצלי, ואני מניחה שתמיד אהיה.

אני רואה אותו כל בוקר. ובלי זה קשה לי. אני לא תלויה בו אבל אני כל כך אוהבת אותו. אבל כשעוברות השעות אני כבר אשכח שראיתי אותו בבוקר. ואני אשכח ממה שדיברנו, עד שהוא יעלה את זה שוב על הפרק. אני כאילו חיה מסצנה לסצנה. כמו בסרט.

חותכים, יש חצי שניה שחורה, ועוברים למקום אחר. ככה אני מרגישה בזמן האחרון, ואולי בעצם כך הרגשתי תמיד, אני לא יודעת אם זה ככה כי אני פשוט

לא זוכרת

כולם אוהבים להרגיש שהם תורמים לאחרים, שאחרים זקוקים להם.

זאת עובדה

מארי הייתה ילדה קצת טיפולית. מתוקה, עם עיניים גדולות, סובבה כל בחור ברחוב. אבל היא לא הייתה של עצמה, היא הייתה של אחרים. כל קשר חדש מילא אותה באהבה חדשה, והצד השני הרגיש כל כך חשוב. הוא סחב על עצמו את הבעיות שלה, הוא עזר לה כל כך. אבל עם הזמן, הגב שלו נהיה קצת כואב מכל הבעיות של מארי, והוא התכופף קצת. מארי הייתה מאוד חדת- אבחנה, שמה לב להיחלשות בן זוגה, ועברה לאחד חדש- טוב יותר, חזק יותר, נקי מכל רע. אז כולם אהבו את מארי, אפילו האלו שהיא עזבה. הם לאט לאט התחזקו שוב, והיו מוכנים לקבל אליהם חזרה את מארי. הם הרגישו כולם כמו רופאים, והיא הייתה המטופלת המסכנה, שרק אם יקשיבו לה ויעזרו לה- תחלים. ואז מה? ואז אולי הקשר שלהם, שלה ושל אחד מבני המזל, יימשך עוד זמן רב ויהיה אמיתי.

אבל אז מארי עברה שינוי

מארי מטפלת בעצמה

מארי לא צריכה 

מארי לא רוצה

להפיל את הצרות שלה על אחרים

והיא חושבת שזה טוב

אבל הם חושבים שזה רע

כי הם לא מרגישים חשובים יותר.

אז אף אחד לא אוהב את מארי יותר

אבל מארי אוהבת את עצמה

ומה אם הוא יבוא אלי עוד שבוע, או אפילו לא שבוע. מה אם הוא יתקשר אלי עוד שעה ויגיד "הייתי עם מישהי אחרת."

מה אז קורה?

זה מוזר שהמחשבות האלה נכנסות בי, כי אחרי כמעט חצי שנה אני סומכת עליו לגמרי. אני מכירה אותו, אני חושבת שמאוד טוב, ואני לא מאמינה שמשהו כזה יקרה. אבל עדיין, אחרי יום שלם עם המשפחה, ואמא עיצבנה אותי והיה לי קצת מציק ואני שוב באוטו מנסה להירדם ונכנסת למחשבות, המחשבה הזאת הראשונה שתקפוץ לי בראש. 

ואצלי, ואני לא יודעת אם זה רק אצלי או זה קורה גם לאנשים אחרים, המחשבה היא לא רק מחשבה. הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה, אני נהיית אדומה והעיניים שלי דומעות. אני הופכת עצובה כל כך, כמעט כאילו הדבר באמת קרה. ואז אני נכנסת לטראנס כזה, ללופ אינסופי שרק צפירה חזקה של מכונית מאחורי הוא צלצול טלפון יכולים להפסיק.

אני שונאת את המחשבות האלה, וזה גורם לי לשנוא את עצמי. זה כאילו אני לא מעריכה את מה שניתן לי, את הקשר המדהים הזה. זה כאילו כל הרגעים המיוחדים איתו נזרקים לפח בגלל מחשבה אחת. אבל אני לא מסוגלת להפסיק, כמו שאני לא מסוגלת להפסיק עם המנהג של הנקישה עם העץ שלוש פעמים. אני כאילו לוקחת אחריות על מה שהולך לי בראש, אני כל כך מפחדת מהמציאות שאני מנסה למנוע אותה בכל דרך.

קשה לי עם מחשבות וקשה לי עם עצמי בזמן האחרון.

אני כבר לא מסתדרת בכלל

הם עומדים בצד וצועקים עלי

"את בודדה!" הם צוחקים "אין לך אף אחד."

אבל הם לא מבינים דברים כל כך חשובים, שכל כך חשוב שהבנתי ואם לא הייתי מבינה לא הייתי אני. הם לא מבינים שאני מעדיפה לשבת בבית ולקרוא ספר מאשר להתמרח בעיר על וודקה ולהצטלם ולעלות לעמוד. אולי זה כיף לאנשים, ויופי שכיף להם. כיף זה טוב, ואני מעריכה אנשים שכיף להם. אבל לי זה לא כיף. לי כיף לקרוא ספר. לי כיף לקרוא ספר מאשר לשבת עם חבורת בנות שלא באמת אוהבות אותי, ולדבר על דברים שלא באמת מעניינים אותי ולרכל על אנשים שלא באמת מגיע להם. הספר שלי לא עושה רע לאף אחד, במיוחד לא לי. אני מעדיפה לקרוא ספר. אני מעדיפה לקרוא ספר מאשר לחפש כל יום מקום חדש להשתרע בו עד 4 בבוקר. ושוב, יש אנשים שזה טוב להם ככה. וטוב זה טוב, אני שמחה שטוב להם. אבל לי זה לא טוב. לי טוב לקרוא ספר בבית. 

אז אל תקראו לי בודדה

כי מצאתי את המקום שלי

ומצאתי את האנשים שלי

ואולי הגיל והזמן והיום והשעה לא מתאימים לכם

אבל תלכו להזדיין

כי לי זה מתאים וטוב לי

טוב לי עם הספר וטוב לי גם עם מישהו אחד בחיי.

כי האנשים שאני שומרת אלי קרוב ממלאים אותי, כמו שאותכם ממלאות אלף יציאות מטורפות לעיר.