ישבתי מול בלוק הציור שלי

ציירתי במשך שעה בעיפרון ופחם שחור אישה ישנה, שלווה

אבל הציור הפריע לי בעין, עשה לי רע בראש

ואז לקחתי את קופסאת הפסטלים

והמשכתי את שערה של האישה הישנה לעולם ומלואו

האדום פתאום הבזיק ויצר לבבות משערה

והכחול כתב BURN ON על אמצע הדף

בחיי, אני לא נגעתי בצבעים, הם עשו הכל בעצמם

הצהוב צבע את גופה של האישה והפך אותה זוהרת

הירוק צייר משערותיה דשא חי

ורק השחור נשאר בתוך קופסאת הצבעים

יש לי שיער ג'ינג'י חדש וקצרצר

ואני מרגישה צבעונית במיוחד

3>

זה מחזיק אותי

כשהפרחים בשמיים התחילו לנבול,

והעצב הפך חלק משגרת החיים,

כשהרגשתי ריקה והפסקתי לפעול,

הבנתי שאני רק אחת והם הולכים ובאים.

נעמדתי מולם, אמיצה וגדולה,

עם מבט רציני ומחשבה נעלה,

ניסיתי לשרוד וניסיתי לגבוהה,

אך בתמימותי בסוף התחלתי לדמוע.

'את חלשה' הם צעקו לי

'חלשה וקטנה

אותנו את כלל לא מרתיעה'

'אתם טועים!' צרחתי, בקול רועד

'אתם טועים!' ניסיתי, והקשבתי להד

החדר היה ריק, לבן מאנשים

לעצמי דיברתי, דמיינתי אוייבים

כשרע לי אני מציירת. וכשאני מציירת רע לי.

ואיך זה שאני מגיעה למצב שהאנשים שהכי קרובים אליי מנפנפים לי ביד לשלום מרחוק. איך אני מגיעה לרגע שבו אני הכי צריכה את החברה הכי טובה שלי פה לידי, והיא מתעלמת.

יש לי גוש דמעות בגרון ואני מנסה להשאיר אותו בפנים, כי לבכות זה רע, זה מגעיל, זה חסר טעם

ישבתי יומיים על השמש. הייתי עם אוזניות ועם עיפרון ונייר, ישבתי על השמש הרותחת, וציירתי את המוזיקה שנכנסה לי לעורקים

הציור הראשון היה מקושקש, לא מובן, חבילת קווים שחורה שזזה בכיוונים שונים בדף. הציור השני התחיל להתבהר, להראות דמות, דמות של איש גבוה, מחייך. והציור השלישי היה כבר ברור לגמרי, אבל הוא נשרף. הנחתי אותו בטעות על אדמת השמש, וראיתי איך רגע אחרי רגע הגבר שלי בציור עולה בלהבות.

השמש כיסתה אותי והגנה עלי מכל מה שקורה בעולם. אני הבטתי בכדור הארץ הקטן שלנו לרגע, ורציתי לבעוט בו. הוא פתאום נראה היה לי כמו כדור משחק קטן, חסר משמעות וחסר תוכן. כל מה שרציתי היה להרים את הרגל ולבעוט.

ולרגע באמת בעטתי, ועכשיו הוא בועט בי חזרה.

שבורה