אני חושבת שאצליח לבד. ואולי אני מכריחה את עצמי לכתוב את המילים האלו בשביל להרגיש ככה, אבל עדיין, יש בי סוג של ביטחון. שגם אם הכל ייגמר, בין אם בצורה טובה ובין אם בצורה גרועה, אני אתמודד ואצליח. ואני מקווה שכלום לא יקרה אבל אני רוצה להיות מציאותית. ובשביל להיות מציאותית אני כותבת את המילים האלו כאן ומנסה לשכנע את עצמי. יהיה בסדר, באמת. אני ילדה גדולה. ואם לא יהיה בסדר לרגע, אחר כך הכל יסתדר. כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להכינס למיטה. באמת, זה הכל. המסדרון לא ארוך, סך הכל המיטה שלי מאד קרובה אלי. רק כמה צעדים מהמטבח לחדר ולמיטה ואני ארדם והכל ישכח. כי הרי אני עייפה נורא וכבר שתיתי יין וצחצחתי שיניים. אין סיבה שלא ארדם ואצלול לעולם קצת טוב יותר, חסר דאגות. חסר דאגות כמו שהיה כשהייתי בת חמש. אז בעצם אני מונעת מעצמי כרגע את הטוב ביותר, ואני לא ממש מבינה למה. אני מכריחה את עצמי לשבת כאן ולכתוב את השורות האלו כאילו כמו סוג של מבחן, לראות אם אני אסגור את המחשב, אנשום רגע ובאמת אאמין בכל מה שכתבתי כאן. אני אצליח לבד, באמת. אני מאמינה בזה

אולי

אני בטשטוש כזה כבר המון זמן.

אולי זה בגלל שאני כבר לא אוכלת הרבה, אולי זה בגלל שאני מאוהבת כבר כל כך הרבה זמן.

אבל החיים פשוט עוברים לידי ואני לא מייחסת לדברים חשובים משמעות.

בגלל זה אני גם שוכחת הרבה אירועים. לאחרים הם היו חשובים, ולי לא.

ובגלל זה גם קורה ההפך. אני מייחסת חשיבות עצומה לדברים כל כך קטנים, שייתכן והצד השני בכלל לא שם לב שקרו.

אני יוצאת 

ואני חוזרת הביתה

וזה מוזר, כי הרגע יצאתי

אבל אני באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני שיצאתי

כאילו היציאה

והשתיה

וההתרחשויות

לא שינו לי כלל

כי זה לא היה חשוב בכלל. ובוקר אחרי, לא בגלל האלכוהול, אני אשכח כל מה שהיה ולא אחשוב על זה לרגע. כי זה כלל לא חשוב. ואולי ההיא שפגשתי ביציאה ולא ראיתי אותה הרבה זמן לפני כן תחשוב על היציאה הזאת עוד ימים רבים, ותתגעגע אלי ותשמח שראתה אותי, אבל אני לא אתן לזה כל חשיבות. משום מה.

זה תמיד היה כך אצלי, ואני מניחה שתמיד אהיה.

אני רואה אותו כל בוקר. ובלי זה קשה לי. אני לא תלויה בו אבל אני כל כך אוהבת אותו. אבל כשעוברות השעות אני כבר אשכח שראיתי אותו בבוקר. ואני אשכח ממה שדיברנו, עד שהוא יעלה את זה שוב על הפרק. אני כאילו חיה מסצנה לסצנה. כמו בסרט.

חותכים, יש חצי שניה שחורה, ועוברים למקום אחר. ככה אני מרגישה בזמן האחרון, ואולי בעצם כך הרגשתי תמיד, אני לא יודעת אם זה ככה כי אני פשוט

לא זוכרת

אני לא מוכנה לעוף.

אני חושבת שמה שהחוק מקציב לי, מתאים לי בדיוק. ואולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או שהחוק התאים עצמו אלי.

יש עולם עצום בחוץ. אני יודעת את זה, אני רואה את זה, אבל אני לא יודעת אם אני מבינה את זה.

אבל חלקים אצלי בראש מתחילים לאט לאט להתחבר, ותחושת הבטן אומרת שעוד שנה וארבעה חודשים אני כן אבין את זה. ואז, רק אז אהיה מוכנה.

אני יכולה לצאת היום לעולם. פיזית, נפשית, אני מסוגלת. יש לי תמיכה ויש לי רעיונות ושאיפות, תנתקו אותי מבית הספר ותגידו לי ללכת- אני אלך.

אבל אני משוכנעת שאני אהיה רק חצי ממה שאוכל להיות עוד שנה וארבעה חודשים. עוד שנה וארבעה חודשים אהיה מעולה. אצליח, אצליח לעוף.

השנה, אם תשברו לי את המסגרת, אצליח לרוץ. וגם לרוץ זה טוב, הרבה אנשים רצים כל חייהם.

אבל אני

אני רוצה לעוף.

ואני רוצה מכינה ואני רוצה צבא ואני רוצה דירת סטודנטים עלובה תוך כדי לימודים באוניברסיטה עלובה עם עבודה עלובה בצד.

ואחרי זה , או אולי תוך כדי, לפרוח. להצליח. באמת באמת להיות מה שאני רוצה להיות.

ושוב, אולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או אולי החוק התאים עצמו אלי.

אני באמת מאמינה

שזה הכי נכון

כשאני יושבת בארומה במושבה הגרמנית בירושלים, שותה את הלימונדה שלי ואוכלת איזה סלט קצת דל, אני מוצבת מול שתי אופציות.

יש לי חצי שעה, ואני רוצה ליהנות ממנה. אני עייפה, אני רעבה, אני רוצה להירגע קצת לפני הפילאטיס.

וכך, מולי ניצבות שתי אפשרויות, והן מראות את עצמן בצורת שתי טלוויזיות פלזמה עצומות שתלויות בשני הצדדים של בית הקפה.

האחת- משדרת פה ושם קליפים, סרטונים על איך ארומה עוזרת לילדים עם בעיות, קטעים קצרים שתלמידים מבצלאל עשו על הקפה בעולם ומדי פעם חדשות מערוץ אי וקצת ריכולים על מפורסמים.

המוזיקה שמתנגנת ברקע של בית הקפה מדי פעם מתאימה את עצמה לקליפ שמשודר באותו הרגע, ואז ללא ספק אני בוחרת בטלוויזיה הזאת. אני מרגישה קצת כאילו אני על הספה בבית, רואה אמ טי וי, וזה מרגיע אותי. אבל את כל הסרטונים והקטעים וחדשות האופנה אני כבר לא ממש יכולה לסבול, כבר כמה שנים.

והשניה- משדרת חדשות. מהבוקר עד הערב, כל ערוץ שמשדר חדשות עולם וארץ מוקרן על הטלוויזיה שעומדת, כעת, יותר קרוב אלי. האיכות בה פחות טובה, אין בה סאונד, אבל לפעמים רק הכותרות מספיקות. מדי פעם העובדים שמכינים את האוכל נמצאים מרותקים מולה כאשר קורה איזה אסון. כשהייתי קטנה יותר, לרוב הייתי בוחרת בטלוויזיה הזאת, כדי לקבל את מנת המשכל היומית שלי, להגיד שראיתי חדשות ואני יודעת קצת. היום, שאני כבר מכורה רשמית לחדשות במכשיר טאצ' הקטן שלי, ואין שעה שאני לא בודקת מה קורה, מנת המשכל שלי לא מגיעה מהטלוויזיה הזאת בארומה במושבה הגרמנית בירושלים.

וכך ניצבות מולי שתי אופציות, האם לבחור בטמטום המרגיע או במציאות הקשה. אני לוקחת את המזלג ומנסה לתפוס איתו עגבנית שרי עסיסית, כשעיני מוסתות לטלוויזית המציאות שמולי, ואני קוראת בכתוביות למטה על מה שקרה היום בברזיל, יותר מ200 בני נוער הרוגים. זה כל כך מדכא אותי, מראים תמונות של נערים שניסו לפרוץ שם את הקירות מפני שהייתה רק יציאת חירום אחת.

לא, כך אני לא רוצה להעביר את החצי שעה הקסומה שלי. אני מסתובבת אחורה כדי לראות את פרג'י מהללת בקולי קולות שנערות גדולות לא בוכות. לא, לא השיר ולא הזמן ולא המקום ובכלל לא הזמרת, לא מתאימים לי עכשיו.

אז בסוף אני מוצאת את עצמי שוקעת במשחק קלפים במכשיר שלי, וזה נראה לי הבידור הכי מתאים

 עריכה

30/1

ופתאום כשמדובר באחי, החדשות המגעילות הן הכי חשובות..

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2612014

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=954987

מפחיד

מוזר

קשה קצת

לא נותן לי להגיב בנתיים על תגובות, אבל תודה רבה רבה על המומלצים